הערות וביאורים · 2881–2940
2881תלמיד לרב – שראה בו דבר שאינו הגון.
2882עד היכן – אדם חייב להוכיח את חבירו.
2883עד הכאה – עד שיכה את המוכיח.
2884עד קללה – שיקלל את המוכיח.
2886לאותם של בית ריש־גלותא – לאנשי ביתו של ראש הגולה בבבל שנהגו שלא כשורה.
2890שלא ברצון חכמים – שלדעתם יש אסור בדבר.
2891וחזר בה לרעה – ושנה דעתו לרעה.
2892חוץ מדבר זה – מעון מניעת תוכחה.
2894מלאכי־חבלה – מלאכים משחיתים.
2897ויחלו באנשים הזקנים – הרי שמתחלה לא רצה
הקב"ה להשחיתם ואח"כ הודה למדת־הדין וצוה להשחית את הצדיקים, ולהתחיל
מהם ראשונה.
2899שקימו כל התורה וכו' – ואעפי"כ נענשו בשביל שלא מיחו באחרים.
2901ראשו… בצד זנבו של זה – ואין רואים זה פני זה.
2904רטיה – תחבושת לרפואה.
2905אם אמר לו – אחד לחברו.
2906טול קיסם וכו' – אם מוכיח אחד לחברו על עברה
קטנה שבידו זה מראה על עברה גדולה שביד המוכיח עצמו ("קיסם" – שבב קטן
של עץ, "קורה" – סדן גדול).
2907תמהני – תמה אני, מסופק אני.
2908שיודע להוכיח – בספרי דבר' הגיר': "מי שיודע היאך מוכיחים".
2911קשוט עצמך וכו' – תקן עצמך מעברות שבידך ואח"כ תוכיח אחרים.
2914לא ישועו כי אסרם – כשהקב"ה מייסרם אל יצעקו בתפלה, שאין תפלתם נשמעת.
2917ויתפוש את ירמיה וגו' – הרי בשביל שהחניף ירמיה לחנניה נביא השקר סופו שנפל ביד בן בנו.
2920לא יקרא עוד וגו' – על העתיד לבוא נאמר.
2922כראות פני אלהים – הרי שיעקב אבינו החניף לעשו.
2924אמר: המלך יודע וכו' – זה שהזמין אומר כך בלבו.
2925מתירא ואינו הורגו – ואף כאן נתכוון יעקב לרמז לעשו שהמלאכים מצויים אצלו ויתיירא להרגו.
2926נתעותו הדינין – שהדיינים מחניפים לבעלי־הדין.
2927ינאי המלך – מבני החשמונאים, וצדוקי היה, ואשתו שלומית, אחותו של ר' שמעון בן שטח, היתה מן הפרושים.
2928הצבועים – שאין תוכם כברם, חוטאים בסתר ומתחסדים בגלוי.
2929מעשה זמרי – בן סלוא, שפינחס בן אלעזר דקרהו על עבירה שעשה (במד' כ"ה).
2930מפרסמים – מודיעין לכל שרשעים הם.
2931שאין תוכו כברו – שאינו מבפנים, בלבו, כמו שנראה מבחוץ, במנהגיו.
2932העטופים בסדינים – כלו' צבועים שמתלבשים בסדינים כמנהג חסידי תלמידי־חכמים.
2933פושט טלפיו – פרסותיו, להראות שהוא מפריס פרסה כבהמה טהורה.
2934כופר בעיקר – מכחש באלהים.