📖 ספר האגדהמפתח מאוירכל פרקי הספר

הערות וביאורים · 2881–2940

2881

תלמיד לרב – שראה בו דבר שאינו הגון.

↩ חזרה לטקסט
2882

עד היכן – אדם חייב להוכיח את חבירו.

↩ חזרה לטקסט
2883

עד הכאה – עד שיכה את המוכיח.

↩ חזרה לטקסט
2884

עד קללה – שיקלל את המוכיח.

↩ חזרה לטקסט
2885

נזיפה – גערה.

↩ חזרה לטקסט
2886

לאותם של בית ריש־גלותא – לאנשי ביתו של ראש הגולה בבבל שנהגו שלא כשורה.

↩ חזרה לטקסט
2887

נתפס – נענש.

↩ חזרה לטקסט
2888

ישעיה ג', יד.

↩ חזרה לטקסט
2889

זקנים – חכמים.

↩ חזרה לטקסט
2890

שלא ברצון חכמים – שלדעתם יש אסור בדבר.

↩ חזרה לטקסט
2891

וחזר בה לרעה – ושנה דעתו לרעה.

↩ חזרה לטקסט
2892

חוץ מדבר זה – מעון מניעת תוכחה.

↩ חזרה לטקסט
2893

יחזקאל ט, ד.

↩ חזרה לטקסט
2894

מלאכי־חבלה – מלאכים משחיתים.

↩ חזרה לטקסט
2895

מי גלוי – וכי גלוי?

↩ חזרה לטקסט
2896

שם שם, ו.

↩ חזרה לטקסט
2897

ויחלו באנשים הזקנים – הרי שמתחלה לא רצה הקב"ה להשחיתם ואח"כ הודה למדת־הדין וצוה להשחית את הצדיקים, ולהתחיל מהם ראשונה.

↩ חזרה לטקסט
2898

שם שם, ו.

↩ חזרה לטקסט
2899

שקימו כל התורה וכו' – ואעפי"כ נענשו בשביל שלא מיחו באחרים.

↩ חזרה לטקסט
2900

איכה א, ו.

↩ חזרה לטקסט
2901

ראשו… בצד זנבו של זה – ואין רואים זה פני זה.

↩ חזרה לטקסט
2902

כבשו – השפילו.

↩ חזרה לטקסט
2903

ישעיה נ"ה, ג.

↩ חזרה לטקסט
2904

רטיה – תחבושת לרפואה.

↩ חזרה לטקסט
2905

אם אמר לו – אחד לחברו.

↩ חזרה לטקסט
2906

טול קיסם וכו' – אם מוכיח אחד לחברו על עברה קטנה שבידו זה מראה על עברה גדולה שביד המוכיח עצמו ("קיסם" – שבב קטן של עץ, "קורה" – סדן גדול).

↩ חזרה לטקסט
2907

תמהני – תמה אני, מסופק אני.

↩ חזרה לטקסט
2908

שיודע להוכיח – בספרי דבר' הגיר': "מי שיודע היאך מוכיחים".

↩ חזרה לטקסט
2909

משלי ט, ח.

↩ חזרה לטקסט
2910

צפניה ב', א.

↩ חזרה לטקסט
2911

קשוט עצמך וכו' – תקן עצמך מעברות שבידך ואח"כ תוכיח אחרים.

↩ חזרה לטקסט
2912

משלי ט', ח.

↩ חזרה לטקסט
2913

איוב ל"ו, יג.

↩ חזרה לטקסט
2914

לא ישועו כי אסרם – כשהקב"ה מייסרם אל יצעקו בתפלה, שאין תפלתם נשמעת.

↩ חזרה לטקסט
2915

איוב ל"ו, יג.

↩ חזרה לטקסט
2916

ירמיה כ"ח, ה, ו.

↩ חזרה לטקסט
2917

ויתפוש את ירמיה וגו' – הרי בשביל שהחניף ירמיה לחנניה נביא השקר סופו שנפל ביד בן בנו.

↩ חזרה לטקסט
2918

שם ל"ז, יג, יד.

↩ חזרה לטקסט
2919

איוב י"ג, טז.

↩ חזרה לטקסט
2920

לא יקרא עוד וגו' – על העתיד לבוא נאמר.

↩ חזרה לטקסט
2921

ישעיה ל"ב, ה.

↩ חזרה לטקסט
2922

כראות פני אלהים – הרי שיעקב אבינו החניף לעשו.

↩ חזרה לטקסט
2923

בראשית ל"ג, י.

↩ חזרה לטקסט
2924

אמר: המלך יודע וכו' – זה שהזמין אומר כך בלבו.

↩ חזרה לטקסט
2925

מתירא ואינו הורגו – ואף כאן נתכוון יעקב לרמז לעשו שהמלאכים מצויים אצלו ויתיירא להרגו.

↩ חזרה לטקסט
2926

נתעותו הדינין – שהדיינים מחניפים לבעלי־הדין.

↩ חזרה לטקסט
2927

ינאי המלך – מבני החשמונאים, וצדוקי היה, ואשתו שלומית, אחותו של ר' שמעון בן שטח, היתה מן הפרושים.

↩ חזרה לטקסט
2928

הצבועים – שאין תוכם כברם, חוטאים בסתר ומתחסדים בגלוי.

↩ חזרה לטקסט
2929

מעשה זמרי – בן סלוא, שפינחס בן אלעזר דקרהו על עבירה שעשה (במד' כ"ה).

↩ חזרה לטקסט
2930

מפרסמים – מודיעין לכל שרשעים הם.

↩ חזרה לטקסט
2931

שאין תוכו כברו – שאינו מבפנים, בלבו, כמו שנראה מבחוץ, במנהגיו.

↩ חזרה לטקסט
2932

העטופים בסדינים – כלו' צבועים שמתלבשים בסדינים כמנהג חסידי תלמידי־חכמים.

↩ חזרה לטקסט
2933

פושט טלפיו – פרסותיו, להראות שהוא מפריס פרסה כבהמה טהורה.

↩ חזרה לטקסט
2934

כופר בעיקר – מכחש באלהים.

↩ חזרה לטקסט
2935

תהלים י"ב, ה.

↩ חזרה לטקסט
2936

שם ק"א, ה.

↩ חזרה לטקסט
2937

מסלק – מסיר.

↩ חזרה לטקסט
2938

שם נ"ז, ה.

↩ חזרה לטקסט
2939

שם שם ו.

↩ חזרה לטקסט
2940

בראשית ד', יג.

↩ חזרה לטקסט