📖 ספר האגדהמפתח מאוירכל פרקי הספר

הערות וביאורים · 1381–1440

1381

יוציא שלשה וכו' ‒ כלומר, אדם חשוב כמותך ראוי לו שיהיו עוד מעות בידו להוצאות אחרות.

↩ חזרה לטקסט
1382

נשבו ‒ למלכות.

↩ חזרה לטקסט
1383

ספסופא ‒ שם מקום.

↩ חזרה לטקסט
1384

ויפיס עלינו ‒ את המלכות לשחרר את השבויים.

↩ חזרה לטקסט
1385

קהלת י"א, א.

↩ חזרה לטקסט
1386

כרוב ‒ מין ירק (קאהל).

↩ חזרה לטקסט
1387

דורמסקין ‒ שזיפים של דמשק.

↩ חזרה לטקסט
1388

פרגיות ‒ אפרוחי תרנגולים.

↩ חזרה לטקסט
1389

לברך ‒ על שלשת מיני המאכלים, כל אחד כדינו.

↩ חזרה לטקסט
1390

שלא טעם טעם בשר ‒ והבשר היה חביב עליו לברך עליו בתחלה.

↩ חזרה לטקסט
1391

זקנה אין כאן ‒ כלומר, הרי אני זקן והיה לך לשאלני על מה מברכין תחלה.

↩ חזרה לטקסט
1392

מה עסקיהם ‒ שהם הומים כל־כך בשוק.

↩ חזרה לטקסט
1393

לבעל מלאכתו ‒ למי שעשה זה אצלו מלאכה.

↩ חזרה לטקסט
1394

בעל מלאכתי ‒ הקדוש־ברוך־הוא.

↩ חזרה לטקסט
1395

רבנו ‒ ר' יהודה הנשיא.

↩ חזרה לטקסט
1396

כבוד היום ‒ צרכי יום־טוב**. **

↩ חזרה לטקסט
1397

אין בנו מי שימלאנה ‒ כלו' אני אשתדל שלא תהא חסרה.

↩ חזרה לטקסט
1398

מדור ‒ בית דירה

↩ חזרה לטקסט
1399

. היתה ידו למטה ‒ מושפלת, כמי שמקבל דבר מחברו.

↩ חזרה לטקסט
1400

קבל…שדה ‒ באריסות, או שקנה אותה ממנו.

↩ חזרה לטקסט
1401

כמה היא עושה ‒ כמה היא רגילה לעשות פירות.

↩ חזרה לטקסט
1402

רות ג', ג.

↩ חזרה לטקסט
1403

וירדת ‒ משמע שהגורן נמצאת במקום נמוך, שאין הרוח שולט שם כל־כך ואינו משיב אלא את המוץ בלבד.

↩ חזרה לטקסט
1404

לך ונפחהו ‒ את המוץ, כלומר, שיחזור וינפה את המוץ, לברור ממנו את הזרעים שנתערבו בו מכוח הרוח.

↩ חזרה לטקסט
1405

את השאר ‒ את החסר למאה כור.

↩ חזרה לטקסט
1406

בקלח ‒ בקנה אחד.

↩ חזרה לטקסט
1407

לבעליו של זה ‒ לבעליו של רוח זה; כלו', להקדוש־ברוך־הוא.

↩ חזרה לטקסט
1408

שעסקן בדברים היה ‒ מטפל ובודק בטבע בעלי החיים ומנסה נסיונות.

↩ חזרה לטקסט
1409

משלי ו', ו־ח.

↩ חזרה לטקסט
1410

סדן ‒ גוף של אילן.

↩ חזרה לטקסט
1411

וסתר ‒ הרס.

↩ חזרה לטקסט
1412

וקבע בו מסמר ‒ בלוח, כדי שלא יוכל הדוכיפת להכנס.

↩ חזרה לטקסט
1413

ושלפו ‒ הוציא את המסמר בכח העשב.

↩ חזרה לטקסט
1414

שלא ילמדו הגנבים ‒ לפתוח מנעולים בכחו של אותו העשב.

↩ חזרה לטקסט
1415

וטלה עליה וכו' ‒ כרך עליה, כדי לחממה, מטלית עור של צורפים; וי"מ: של אורגים.

↩ חזרה לטקסט
1416

שפופרת של קנה ‒ במקום הירך.

↩ חזרה לטקסט
1417

נוהמים כנגדו ‒ לאכלו.

↩ חזרה לטקסט
1418

תהלים ק"ד, כא.

↩ חזרה לטקסט
1419

ירדו לו ‒ מן השמים.

↩ חזרה לטקסט
1420

אין זה משלי ‒ איני עוסק בכך, ואין הדבר הגון לי.

↩ חזרה לטקסט
1421

הפוכה ‒ נוטה לפול, והוא היה נותן בה עין שתפול; והתינוקות הללו היו מאותה החצר.

↩ חזרה לטקסט
1422

ראשו של החטא וכו' ‒ כלומר, מרה תהיה לו באחרונה, שחטא הילדים תלוי בו, שלא למדם חכמה ומוסר.

↩ חזרה לטקסט
1423

והגזרה נגזרה ‒ שהחצר תפול.

↩ חזרה לטקסט
1424

תולה אני לך ‒ מניח את הדבר תלוי ועומד.

↩ חזרה לטקסט
1425

ממנו אני מישן ‒ חלק ממנו אני מניח שיתישן עוד.

↩ חזרה לטקסט
1426

בשמחתו ‒ במשתה נשואין שלו.

↩ חזרה לטקסט
1427

בשעה שאינה שעה ‒ כלומר, בלילה, בשעה שהמזיקין מצויים.

↩ חזרה לטקסט
1428

ואתה מי אתה? שיצאת בלילה.

↩ חזרה לטקסט
1429

של מקום ‒ של הקדוש־ברוך־הוא.

↩ חזרה לטקסט
1430

פתקו ‒ כלומר, גורלו, פסק דינו ויום מיתתו.

↩ חזרה לטקסט
1431

וחיה ‒ נתקיים וחי.

↩ חזרה לטקסט
1432

מפני מה וכו' ‒ לשון ענוה היא, והכונה להיפך: למה אין אתה בא להקביל פני ברגל כדרך שהקבילו אבותיך לאבותי, שנהגו כבוד בנשיא.

↩ חזרה לטקסט
1433

סלעים וכו' ‒ כלומר, זקנתי ותש כחי וההליכה קשה עלי: סלעים קטנים דומים עלי כגבוהים.

↩ חזרה לטקסט
1434

קרובים נעשו רחוקים ‒ האזנים כבדו והקול המגיע אליהן מקרוב נשמע בכבדות כבא מרחוק; וי"מ: המקומות הקרובים נעשו עלי כרחוקים מפני כובד הרגלים.

↩ חזרה לטקסט
1435

רחוקים נעשו קרובים ‒ העינים שראו קודם מרחוק אינן רואות עתה אלא מקרוב.

↩ חזרה לטקסט
1436

ומשים שלום וכו' ‒ התאוה, שמשימה שלום בין איש לאשתו.

↩ חזרה לטקסט
1437

צוה לבנו וכו' ‒ עי' לעיל סי' שכ"ח.

↩ חזרה לטקסט
1438

שצוחו עליו וכו' ‒ בני צפורי היו צועקים וקובלים עליו, שהוא מצפורי ונתגדל אצלם ואין ראוי שיתמנה עליהם.

↩ חזרה לטקסט
1439

וכי בשביל וכו' ‒ כלומר, למה היה לו לרבי להשגיח עליהם?

↩ חזרה לטקסט
1440

על שהשיבו וכו' ‒ על שהשיב ר' חנינא על דבריו והכלימו ברבים לפיכך לא מינהו.

↩ חזרה לטקסט