📖 ספר האגדהמפתח מאוירכל פרקי הספר

הערות וביאורים · 121–180

121

שנתמנה עליהם – לפקח עליהם שלא יתפגמו.

↩ חזרה לטקסט
122

והם מעלים לו וכו' – כלומר, נוטל שכרו מקופת הצבור.

↩ חזרה לטקסט
123

בראשית ט', ו.

↩ חזרה לטקסט
124

על אחת כמה וכמה – שאני צריך להקפיד על טהרת גופי.

↩ חזרה לטקסט
125

לגמול חסד וכו' – כלו' לסעוד.

↩ חזרה לטקסט
126

אכסניא – אורח.

↩ חזרה לטקסט
127

אשה…להכניס – לישא אשה.

↩ חזרה לטקסט
128

אלפס – קערה גדולה.

↩ חזרה לטקסט
129

תהילים קי"ב, ז.

↩ חזרה לטקסט
130

משלות כובסים – משלי־עם שהכובסים והמון העם מספרים בהם בשעת מלאכה, משלי שועלים – משלים על חיות, שעל פי רוב תופס השועל, הפקח שבחיות, מקום בהם.

↩ חזרה לטקסט
131

עמד לו וכו' – מרוב ענותנותו.

↩ חזרה לטקסט
132

משלי ח', כא.

↩ חזרה לטקסט
133

העיד ארבעה דברים – בעניני הלכה שלא כדעת רוב החכמים בדורו וכנגד קבלתם.

↩ חזרה לטקסט
134

שררה – שלטון.

↩ חזרה לטקסט
135

ונדוהו – לא על עדותו, אלא על שזלזל בכבוד שמעיה ואבטליון בשעת משא־ומתן של הלכה (והדברים נשמטו כאן).

↩ חזרה לטקסט
136

שאין העזרה ננעלת – עם שחיטת הפסח היו ישראל מתכנסים שלש כתות בעזרה והעזרה ננעלת על כל אחת, כאמור לעיל עמ' קלב סימן טז, סעיף סט, ולא נמצא ביניהם גדול בחכמה וביראה כעקביא.

↩ חזרה לטקסט
137

מפי היחיד – מפי שלי בלבד.

↩ חזרה לטקסט
138

ומפי המרובים – אלא שחולקים עלי.

↩ חזרה לטקסט
139

פקוד עלי חבריך – שיקרבוני.

↩ חזרה לטקסט
140

עלה – דבר גנאי; נו"א: עַוְלה.

↩ חזרה לטקסט
141

אין נמנין…כאחד – לפי שהפסח אינו נאכל אלא למי שנמנה עליו לאכלו.

↩ חזרה לטקסט
142

שני פסחים – גדי וטלה.

↩ חזרה לטקסט
143

לכו ושאלו את המלכה – שהיא בקיעה וחכמה.

↩ חזרה לטקסט
144

שדעתם קלה – ואין מקפידין אם גדי או טלה.

↩ חזרה לטקסט
145

אנו לא נאכל – אם היה אחד ממנו שנשחטו עליו גדי וטלה לא יאכל מן הראשון ולא מן השני, מפני שלא ידוע באיזה היה נוח לו בשעת השחיטה.

↩ חזרה לטקסט
146

הלטאה – שרץ טמא.

↩ חזרה לטקסט
147

לכו ושאלו את המלכה – שהיא בקיעה וחכמה.

↩ חזרה לטקסט
148

ורחשה – הלטאה, ושרץ חי אינו מטמא.

↩ חזרה לטקסט
149

הכחיש – כחש בשרו מצום.

↩ חזרה לטקסט
150

נראה מבחוץ – מחמת רזון נראה מאכלו דרך עור גרונו הדק.

↩ חזרה לטקסט
151

להברות עצמו – להבריא עצמו ולחזק גופו.

↩ חזרה לטקסט
152

גרוגרות – תאנים יבשות.

↩ חזרה לטקסט
153

מימיהם – מיץ שלהם.

↩ חזרה לטקסט
154

אוכלוסין – של חיל הצבא.

↩ חזרה לטקסט
155

גמזוז – תאנת הבר של שקמה; כלומר, דבר מועט.

↩ חזרה לטקסט
156

מטרונית – גבירה רומית.

↩ חזרה לטקסט
157

ושגרה – שלחה.

↩ חזרה לטקסט
158

ושונה – לומד על פה.

↩ חזרה לטקסט
159

והקבילה – קבלה והתאוננה בדברים.

↩ חזרה לטקסט
160

שהם לחים – והוכשרו לקבל טומאה, וחשש לאכלם שמא נטמאו במגע ידיו של עם הארץ, ותלמיד־חכם זהיר לאכול חולין בטהרה.

↩ חזרה לטקסט
161

חבית נקובה היתה – החבית שהזיתים נתונים בה נקובה היתה כדי שיצא המשקה הזב מן הזיתים לחוץ, ובזה גלה בעל הזיתים את דעתן שלא נוח לו באותו משקה, וכגון זה אין המשקה מכשיר לטומאה.

↩ חזרה לטקסט
162

אלא שסתמוה שמרים – את החבית, כלומר, נקביה, והזיתים נתלחלחו שלא בטובת הבעלים.

↩ חזרה לטקסט
163

ובסוף – כשיכלה הבשר.

↩ חזרה לטקסט
164

בגלוסקמא – כמין ארון קטן שטומנין בו עצמות מתים.

↩ חזרה לטקסט
165

אל תלקט אתה בידך – אלא בידי אחרים, משום כבוד אב.

↩ חזרה לטקסט
166

אפקרסין –מטפחת.

↩ חזרה לטקסט
167

וקרעתי עליהן – קריעת בגד לשם אבלות.

↩ חזרה לטקסט
168

חפירים – מיני צמחים.

↩ חזרה לטקסט
169

ממלאין מדותיהם מערב יו"ט – בשמן, שיהיו המדות מוכנות ביו"ט בשביל הלקוחות (הקונים), שאין מודדים ביו"ט.

↩ חזרה לטקסט
170

מפני בטול ביה"מ – הכינו בלילה כשי שיהיו פנויים ביום לביה"מ, לפי שבחוה"מ היו העם מרבים לבוא אליהם בשאלותיהם.

↩ חזרה לטקסט
171

מצוי המדות – שהיו הלקוחות מביאים כליהם לקבל מן המדות, והיו המדות מתמצות והולכות מן השמן כל הלילה, ולא ישאר ממנו בשולי המדות ובדפנותיהן, ונמצאים גוזלים מן הלקוחות.

↩ חזרה לטקסט
172

ממצוי המדות – ממה שנשאר דבק בשולי המדות ובדפנותיהן.

↩ חזרה לטקסט
173

לגזברין – לצרכי צדקה.

↩ חזרה לטקסט
174

אין אתם זקוקין לכך – אין אתם חיבים לעשות כך, שסתם מצוי המדות הלקוחות מוחלים עליו.

↩ חזרה לטקסט
175

שלא שמשו – את החכמים.

↩ חזרה לטקסט
176

לא נמנעו…מלישא – אף־על־פי שלפעמים האסור לאלו מותר לאלו.

↩ חזרה לטקסט
177

דברים ח' יט.

↩ חזרה לטקסט
178

נזדעזעה – רעדה.

↩ חזרה לטקסט
179

קץ משיח – בסוף ספר דניאל.

↩ חזרה לטקסט
180

כשורה – כהוגן, כדרך הישר.

↩ חזרה לטקסט