📖 ספר האגדהמפתח מאוירכל פרקי הספר

הערות וביאורים · 2039–2098

2039

היכמה דאתא וכו' – כשם שהאדם בא לעולם בתפנוקים כך הוא יוצא בתפנוקים.

↩ חזרה לטקסט
2040

בחליטין – מאכלים דקים וערבים.

↩ חזרה לטקסט
2041

היכמה דמעזילא וכו' – כשהם שהטוֹוה טוֹוה על פלכו כך עולה לו; כלו' רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו.

↩ חזרה לטקסט
2042

היכמה דקמקמא וכו' – כשהקומקום רותח הוא שופך על צדו; כלו' הכועס מביא רעה לעצמו.

↩ חזרה לטקסט
2043

היציאה וכו' – ההוצאה יתירה על מה שהשביחה הסחורה.

↩ חזרה לטקסט
2044

הכי והכי וכו' – כך וכך היה המעשה.

↩ חזרה לטקסט
2045

סומין – עורים.

↩ חזרה לטקסט
2046

מצנים פחים – קור וחום, שפעמים הם באים בפשיעה.

↩ חזרה לטקסט
2047

אחר המעמיד – אחר דבר המעמיד.

↩ חזרה לטקסט
2048

לפי המביש וכו' – לפי חשיבותו של זה וזה.

↩ חזרה לטקסט
2049

שהשעה עומדת לו – שמזלו משחק לו.

↩ חזרה לטקסט
2050

הכל מן הקבלנים – המקבלים את הגניבות מידי הגנבים ועושין סחורה בהן, הקולר אינו תלוי אלא בצוארם.

↩ חזרה לטקסט
2051

הכל צפוי – מראש ע"י הקב"ה ואעפ"כ "הרשות נתונה" לאדם לבחור דרכו.

↩ חזרה לטקסט
2052

למרי חטיא – לבעל החטים.

↩ חזרה לטקסט
2053

סרסורים לגוף – להביאו לידי עבירה.

↩ חזרה לטקסט
2054

הלב יודע וכו' – לבו של אדם יודע אם הוא נוטל עץ בשביל עקל (קופה מעשה שבכה שעוצרים בה זיתים) או לעקלקלות, ולשון נופל על לשון הוא; כלו' אם כוונתו לתקן או לקלקל.

↩ חזרה לטקסט
2055

הלכה ואין וכו' – כך היא ההלכה ומותר לעשות כך, אבל אין מורין כן לרבים, שלא יזלזלו בדבר.

↩ חזרה לטקסט
2056

הלכה חמורך – הפסדת חמורך.

↩ חזרה לטקסט
2057

רווחת – מקובלת ונהוגה.

↩ חזרה לטקסט
2058

הלכתא בעיא וכו' – הלכה צריכה צלילות הדעת.

↩ חזרה לטקסט
2059

כיומא דאסתנא – כיום שרוח צפונית מנשבת בו, שיום אורה הוא ונוח לכל.

↩ חזרה לטקסט
2060

הלכתא למשיחא – הלכה למשיח; כלו' הלכה שאינה צריכה לזמנה אלא לעתיד לבוא.

↩ חזרה לטקסט
2061

המאור שבה וכו' – המאור שבתורה מחזיר את הרשעים למוטב.

↩ חזרה לטקסט
2062

המוציא מחברו וכו' – הרוצה להוציא ממון מחזקת בעלים עליו להביא ראיה (עדות).

↩ חזרה לטקסט
2063

המלבין – המבייש.

↩ חזרה לטקסט
2064

המקום – הקב"ה.

↩ חזרה לטקסט
2065

מרוק – גמור.

↩ חזרה לטקסט
2066

כצורתו – תרגום מלה במלה.

↩ חזרה לטקסט
2067

בדאי – משקר.

↩ חזרה לטקסט
2068

הן דליסטאה וכו' – במקום שהלסטים מקפח (הורג) שם הוא נתלה.

↩ חזרה לטקסט
2069

דומה עליו כמישור – כלו' אינו מבחין עוד בין אסור ובין מותר.

↩ חזרה לטקסט
2070

לקוץ – לכרות.

↩ חזרה לטקסט
2071

הניח מעותיו וכו' – כלו' הפקיר ואבד מעותיו.

↩ חזרה לטקסט
2072

הסדרן וכו' – היודע לסדר שמועותיו גדול ממי שיודע לפלפל בתורה.

↩ חזרה לטקסט
2073

הסוס לקבלי וכו' – הסוס מוטל לנגדי, והוא מקלף (מפשיט) עורו.

↩ חזרה לטקסט
2074

הסתלק – התרחק.

↩ חזרה לטקסט
2075

לפרוזדור – למסדרון, לחדר־הכניסה.

↩ חזרה לטקסט
2076

הפוגם – הפוסל ומגנה את עצמו ע"י מעשיו.

↩ חזרה לטקסט
2077

הפוך בה וכו' – עסוק הרבה בתורה שהכל בה.

↩ חזרה לטקסט
2078

הפך בנבלתא וכו' – הפוך בנבילה ולא תהפך בדברים; כלו' מוטב לעסוק במלאכה בזויה כהפשטת נבילה מלעסוק בדברים בטלים.

↩ חזרה לטקסט
2079

הפוכי מטרתא וכו' – הפיכת המדה למה לי? כלו' משאוי נתון בשתי מדות שוות ע"ג בהמה מה תועלת והקלה יש כשמהפכין משל זו לזו? אלא תעמוד כל אחת במשאה.

↩ חזרה לטקסט
2080

הפקר וכו' – אם הפקיר בית־דין ממון בעלים הרי הוא הפקר.

↩ חזרה לטקסט
2081

למצוה – לצדקה לעניים.

↩ חזרה לטקסט
2082

לשעבר – על מה שכבר נעשה.

↩ חזרה לטקסט
2083

הציץ ונפגע – הביט ולקתה דעתו.

↩ חזרה לטקסט
2084

הצלה פרתא – הצלה מועטת.

↩ חזרה לטקסט
2085

לבא בעי – מבקש כוונת הלב.

↩ חזרה לטקסט
2086

הרטיה – תחבושת למכה.

↩ חזרה לטקסט
2087

הקדימו וכו' – כלו' מוכנים לעשות קודם ששמעו.

↩ חזרה לטקסט
2088

הקולר – השרשרת של ברזל.

↩ חזרה לטקסט
2089

הקשה וכו' – חכם ומחודד לחתך הלכה כברזל נתקשה למצוא תירוץ לקושיא זו.

↩ חזרה לטקסט
2090

אין לנו פה לאכול – כלו' אין לנו דעת להשתמש במה שהכינו לנו אחרים.

↩ חזרה לטקסט
2091

הרבה… עושה – הרבה גורם.

↩ חזרה לטקסט
2092

שלחני להרצותן – חלפן להחליפן, ונראה שזה משמש משל לשמועות שיש ביד תלמיד חכם ואין לו שומעים.

↩ חזרה לטקסט
2093

הרבה סיחים וכו' – כלו' הרבה צעירים מתים לפני הזקנים. ("סיחים" – בני סוסים; "שטיחים" – מרבדים).

↩ חזרה לטקסט
2094

דמי – דומה.

↩ חזרה לטקסט
2095

הרהורי עבירה – מחשבות זמה.

↩ חזרה לטקסט
2096

הרוצה לחנק וכו' – כלו' מי שרוצה שיקבלו דעתו יסתמך בדבריו על אדם גדול.

↩ חזרה לטקסט
2097

מן הכעור – מדברים מכוערים.

↩ חזרה לטקסט
2098

בא ללמד וכו – בא ללמד על אחרים והוא בעצמו צריך שילַמדו עליו.

↩ חזרה לטקסט