הקמת בית יהודי אינה מתרחשת בבת אחת, אלא בשלושה שלבים מובחנים: אירוסין, נישואין, והקמת בית. שלושת השלבים הללו אינם מקריים — כנגדם תיקנו לנו חז"ל שלושה מן הרגלים: פסח, שבועות וסוכות.
פסח כנגד האירוסין, שבועות כנגד הנישואין (מתן תורה), וסוכות כנגד הקמת המשכן — שהרי הסוכה עצמה היא כעין משכן, מקום שבו אנו וה' יתברך נמצאים יחדיו.
אותה חלוקה משולשת מצינו גם בתוככי השבת עצמה. האבודרהם, בביאורו לתפילת ליל שבת, מסביר את השינוי בנוסח הברכה האמצעית שבתפילות השבת: בשבת מתרחש כביכול הזיווג שבין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, ושבת עצמה היא בבחינת כלה מלכתא.
אומרים "אתה קידשת" — כנגד הקידושין.
אומרים "ישמח משה" — כנגד שמחת הנישואין.
ובמנחה אומרים "אתה אחד" — כנגד היחוד, שיא ההתאחדות.
נמצא ששבת אחת, מלילה ועד מנחה, מהלכת את כל שלושת שלבי הקשר שבין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: קידושין, נישואין ויחוד גמור. וכפי שנראה לאורך הספר כולו, אותם שלושה שלבים בדיוק עוברים גם כל חתן וכלה בדרכם להקמת בית יהודי.
❓ שאלה:
מדוע עושים שני חלקים בקניין האישה — קידושין ונישואין — והרי כל חפץ אחר נקנה בקניין אחד בלבד?
התשובה טמונה בכך שכל מה שנעשה בנישואי איש ואישה הוא בבואה למה שהקדוש ברוך הוא עושה עם עמו ישראל. שלושת השלבים — אירוסין, נישואין והקמת בית — נלמדים מיחסו של הקב"ה לעם ישראל: יציאת מצרים היא בחינת אירוסין, מתן תורה הוא בחינת נישואין, ובניית המשכן ביום שמח ליבו, באחד בניסן, היא בחינת הקמת הבית.
התוספות מבארים כי "קידושין" משמעם שהאישה נאסרה על כל העולם, כמו הקדש. זהו קניין מסוג יראה — היא אסורה לכולם, אך עדיין אינה מיוחדת דווקא לבעלה. לעומת זאת, "נישואין" הם בחינת אהבה — שני בני הזוג מתאחדים איש עם רעהו.
כך בדיוק היה גם ביחסי הקב"ה ועם ישראל: בתחילה הוציאנו ה' ממצרים — זהו פסח, וזהו האירוסין. יצאנו מהמצרים ופרשנו מן הרע, אך עדיין לא התחברנו לקב"ה עצמו. במתן תורה התרחשו הנישואין. וכך אנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו... והבדילנו מן התועים" — כנגד יציאת מצרים, "ונתן לנו תורת אמת" — כנגד מתן תורה.
בעלון "עשרה מאמרות" (פרשת כי תצא, תשע"ה) נכתב: את דיני הקידושין שבין איש לאישה לומדים מהפסוק "כי יקח איש אישה". ההלכה היא שהאישה מתקדשת בכמה דרכים, אולם הרמב"ם (הלכות אישות פרק ג) כותב שאף שמן התורה ניתן להתקדש בביאה או בשטר, "נהגו כל ישראל לקדש בכסף או בשווה כסף".
הטעם הפשוט הוא שכסף הוא האמצעי הראשון לקידושין הנלמד בתורה. אך מכיוון שבתורה כל דבר מדויק בתכלית הדיוק, יש לומר שיש לכך גם סיבה פנימית יותר: בקידושי כסף בא לידי ביטוי תוכנם הכללי של הקידושין.
עניינם של קידושין הוא שהאישה מתקדשת לבעלה ונאסרת על אחרים. יש כאן שני צדדים: מצד אחד היא נקשרת לבעלה עד לתכלית ההתקשרות — "והיו לבשר אחד", ומצד שני היא נאסרת על כל אדם אחר.
איש ואישה רומזים לקב"ה ולכנסת ישראל. הקידושין שביניהם רומזים לקשר שבין יהודי לקב"ה — ואף בקשר זה קיימים שני ההיבטים: יהודי מתקשר בדבקות לקב"ה, ובה בעת מתנתק ופורש מתאוות העולם, שהרי תאוות העולם הזה סותרות את הדבקות באלוקות. וכשם שבקידושי איש ואישה אי אפשר להפריד בין ההתקשרות לבעל להתנתקות מכל אדם אחר, כך בהתקשרות של יהודי לקב"ה — אי אפשר להרגיש אהבת ה' ואהבת תאוות העולם בעת ובעונה אחת. אהבת ה' מחייבת התנתקות מתאוות העולם.
כסף הוא מלשון כוסף ותשוקה — "נכסוף נכספתי" — עניינה של אהבה. קידושי כסף רומזים אפוא לתכלית העיקרית של הקידושין שבין הקב"ה לעם ישראל: התקשרות ודבקות באלוקות מתוך אהבה גדולה. ואולי יש להוסיף: הכסף מלמד שעיקרו של היהודי הוא ה"כיסופין" — הרצון להתקרב לקב"ה.
העבודה העיקרית שלנו לקראת פסח היא ביעור החמץ, והדבר רומז שיש לבער את כל הרע — את ה"מצרים" — שבתוכנו. שימו לב: בפסח כמעט ואין מצוות עשה, מלבד ליל הסדר. אכילת מצה היא רשות, שלא כמו בסוכות, שאף שאין חובה גמורה לאכול בסוכה, מכל מקום האוכל בה מקיים מצווה.
הטעם לכך הוא שמהותו של פסח היא גירוש הרע שבנו — ותו לא. ממש כשם שהאישה בקידושין רק פורשת מן הרע, שנאסרת לכל העולם, אך עדיין לא זכתה לחיבור עצמו.
יש בפסח עוד עבודה גדולה: האמונה. יציאת מצרים היא העדות העיקרית לאמונתנו, וכן באירוסין נאמר (הושע ב, כב): "וארשתיך לי באמונה". שכן צריך אמונה גדולה בשעת האירוסין — להאמין שהזיווג הוא מן השמיים, והוא הטוב ביותר שיכול להיות.
במסכת קידושין (דף כט ע"ב) שנינו: תנא דבי רבי ישמעאל — עד גיל עשרים שנה הקב"ה יושב ומצפה לאדם, מתי יישא אישה. כיוון שהגיע לעשרים שנה ולא נשא אישה, אומר: "תיפח עצמותיו".
רש"י על שמות (יב, מב): "ליל שימורים" — שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים.
רש"י, שמות יב, מבלא מצאנו על שום מצווה אחרת שכתוב שהקב"ה יושב ומצפה לאדם שיקיימנה — מלבד כאן. מדוע? כשם שחיכה הקב"ה להוציא את עם ישראל מתוך טומאת מצרים ולקחתם לו לעם סגולה, כך ממש מחכה הקב"ה ליהודי שיצא מתוך ה"מצרים" הפרטי שלו — מצב של חוסר שכינה וחוסר ברכה — יישא אישה, ובכך יתקן את העולם ויחבר את הקב"ה לכנסת ישראל.
מכאן למדנו שאדם צריך להרגיש בעצמו שלפני שנישא הוא נמצא בבחינת "גלות מצרים". כשם שלפני שנבחר עם ישראל להיות עם, עברה עליו תקופה של ריחוק מה' — גלות מצרים — כך גם כל יהודי, לפני שהוא בא בקהל ה' והשכינה שורה עליו, עובר תקופה של ריחוק, בהיותו נפרד מבן זוגו.
רש"י: "אלוקים מושיב יחידים ביתה" — אדם יחיד ואישה יחידה, והוא מזווגם יחד ומיישב מהם בית. "מוציא אסירים בכושרות" — הוציא את ישראל ממצרים בחודש כשר. מקיש זיווג יחידים ליציאת מצרים.
"כשם שהוצאת האסירים ממצרים הייתה בהשגחה מאתו יתברך, כן הושבת היחידים והזיווג זה בזה הוא בהשגחה מאתו יתברך."
רבנו בחיי (ויקרא ו, ב) כותב שקרבן תודה בא על הנס — לשון הודאה: אם חלה ונתרפא, מביא קרבן תודה, וכן על שאר שמחות, כגון שמחת חתן וכלה, שנאמר: "קול ששון וקול שמחה... מביאים תודה בית ה'".
❓ שאלה:
היכן מוזכרים חתן וכלה בין ארבעת החייבים להודות? ומדוע כיום אין מברכים "הגומל" במקום קרבן תודה על נישואין?
💡 תשובה:
חתן וכלה נמנים בכלל "מי שיצא מבית האסורים" — שהרי כאמור, קודם הנישואין הם היו כביכול ב"מצרים" הפרטי שלהם. ואין מברכים "הגומל" מכיוון שהאדם אינו מרגיש בעצמו שהיה במצרים, וכך חסר לו את ההודאה הראויה.
❓ שאלה:
מדוע לחג השבועות אין מצוות מיוחדות, כפי שיש בפסח (איסור חמץ, מצה) ובסוכות (סוכה, ארבעת המינים)?
נתבונן: באירוסין עיקר העבודה מוטלת על האישה — לאסור עצמה לכל העולם. "אירוסין" הוא מלשון "איסורין", שכן היא נאסרת לכל העולם. בחתונה, לעומת זאת, עיקר העבודה היא של החתן, שנוחת ויורד אל כלתו. וכל עבודתה של הכלה באותה שעה היא דבר אחד בלבד: שמחה — לקבל את חתנה, לרצות בו ולאהוב אותו.
כך בדיוק בחג השבועות: אין מצוות מיוחדות, כי כל הפעולה נעשית על ידי החתן — הקב"ה. וכל תפקידנו הוא דבר אחד: לשמוח בחתן, לעשות "עיגלא תילתא", ולומר "אלמלא האי יומא כמה טוב החתן".
הוסיף הרב אליהו דיסקין שליט"א: כתוב בביאור הגר"א כי "אתה בחרתנו" כנגד יציאת מצרים, ו"אהבת אותנו" כנגד מתן תורה — שכן מתן תורה הוא יום חתונתו, המבטא את האהבה. ואין לנו אפשרות לאהוב את הבורא יותר מאשר על ידי לימוד התורה, וכפי שרואים שיוצאים ידי חובת ברכות התורה על ידי ברכת "אהבת עולם". מהי פתיחתה וחתימתה של אותה ברכה? "אהבת עולם" ו"הבוחר בעמו ישראל באהבה" — שהם מהותה של התורה. וכן כתב הגר"א שהפסוק השני בשיר השירים, "ישקני מנשיקות פיהו", הוא כנגד חג השבועות.
כשם שנאמר על מתן תורה ש"פסקה זוהמתן" — שנמחלו להם כל העוונות — כך גם לכל חתן וכלה יש בחינה זו של מחילת העוונות ביום חופתם.
ההכנה לשבועות היא ספירת העומר — כמיהה לקבלת האור מה' יתברך. כך בדיוק צריכה האישה, לפני זיווגה עם בעלה (שהוא כעין מעמד הר סיני), "וספרה לה" — לספור שבעה ימים, ימים של כמיהה לבעלה.
"וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו" — שמצאו נשותיהן בטהרה, שמחים שנהנו מזיו השכינה, וטובי לב שנתעברו נשותיהם וילדו זכר.
"מדבר פארן" — שפרו ורבו עליו ישראל. רש"י: שכל אחד נתעברה אשתו זכר, במצוות "שובו לכם לאהליכם".
ילקוט יוסף (קיצוש"ע אורח חיים סימן תצד, הלכות חג השבועות) מביא: נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, ויש נוהגים לאכול גם דבש וחלב, לרמז על התורה שנמשלה לדבש וחלב, שנאמר: "דבש וחלב תחת לשונך" — להראות כמה מתוקה לנו תורתו של החתן, כדבש וחלב.
יש הנותנים טעם נוסף: בעשרת הדיברות נתגלו כל חלקי התורה ומצוותיה, וכאשר ירדו בני ישראל מהר סיני אל בתיהם, לא מצאו מה לאכול מיד מלבד מאכלי חלב — כי לבשר היו זקוקים להכנה מרובה: שחיטה כשרה, ניקור, מליחה, הדחה, ובישול בכלים חדשים, שכן הכלים הישנים נאסרו לאכילה לאחר מתן תורה. ובלאו הכי — תורה ניתנה בשבת, וממילא היו זקוקים באותה שעה למאכלי חלב.
משנה ברורה, סימן תצד ס"ק יבספר "תורת חיים" (בבא מציעא פו ע"ב) מביא טעם נוסף, על פי האגדה: כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה לישראל, קיטרגו עליהם המלאכים, שרצו לקבלה לעצמם. אמר להם הקב"ה: בכל הזמנים אתם מקטרגים עליהם, ואילו כאשר באתם לגבי אברהם — אכלתם בשר וחלב יחד ("ויקח חמאה וחלב ובן הבקר"), ותינוק של ישראל אינו אוכל בשר וחלב יחד! מיד הלכו להם בפחי נפש. לזכר זה נוהגים לאכול מאכלי חלב ביום מתן תורה, ולאחר קינוח והדחה אוכלים בשר, שיראו המלאכים כמה אנו נזהרים בדיני בשר וחלב.
סיפור זה מלמד כמה גדול כוחו של היצר הרע בעולם הזה, עד שללא התורה אף מלאך היה נכשל — ועל אחת כמה וכמה שעלינו לשמוח בתורה, שהיא זו שעושה אותנו בני חורין.
עוד טעם יש לומר למנהג אכילת מאכלי חלב:
מדוע לבשר מחכים שש שעות, ולחלב אין צורך בהמתנה? משום שהבשר קשה, ולוקח זמן רב להתעכל, ואילו החלב רך מאוד, ומתעכל תוך דקות ספורות.
בחג השבועות מלמדים אותנו איזו מידה נדרשת מכל המידות כדי לקבל את התורה: להיות רך, לדעת לוותר איש לרעהו המידה המיוחדת של האישה.
מעלתן המיוחדת של הנשים הצדקניות – לעשות את הכל ב"הצנע לכת", ומי שמקטינה ומקטין עצמו בעיני הבריות, גדול הוא מאוד בעיני הקדוש ברוך הוא. מידה זו קשורה לטבעה הפנימי והצנוע של האישה, עליה נאמר: "כל כבודה בת מלך פנימה"
לא לחינם קוראים את מגילת רות בחג השבועות, שהרי "רות" מלשון ויתור. מעלתה של רות הייתה שידעה לוותר על שלה — ויתרה על כבוד ועל עוד הרבה דברים למען חמותה, שלא תישאר לבדה, ולקחה חתן זקן כדי להקים לבעלה שם. זו ההכנה הטובה ביותר לקבלת התורה.
"שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח" — ברכה לחתן ולכלה, שיצליחו בשמחה ובטוב לב, ויזכו להפוך את ביתם למשכן לה' יתברך.
❓ שאלה:
מדוע עושים את חג הסוכות בתשרי, ולא בניסן — הרי אז נגמרה הקמת המשכן בפועל?
הגר"א מתרץ שבתשרי הושלמה הבאת נדבת המשכן, ואז שבה השכינה. אך יש להוסיף דבר נפלא: בגמרא מבואר שניתן לומר ש"השמחה במעונו" מתחילה כבר משעה שמתחילים להכין לנישואין. ולכאורה יש לתמוה: הרי עדיין לא התחתנו, וכיצד כבר יש שמחה?
אלא למדנו מהקב"ה: משעה שרצו בני ישראל בהקמת המשכן, כבר הייתה אצל הקב"ה שמחה גדולה, כאילו כבר נבנה המשכן ושבה השכינה. ולדורות קבע הקב"ה את חג המשכן ביום שבו היה הרצון — ומכאן ילמד אדם כמה גדול כוח הרצון, שאדם רוצה לבנות משכן לה'.
שימו לב: לא מיד לאחר מתן תורה נבנה המשכן, אלא רק באחד בניסן — כמעט שנה שלמה (משבועות ועד פסח) מרגע ה"נישואין" ועד הקמת המשכן בפועל.
מכאן נלמד מתי אדם זוכה שביתו נהיה משכן לשכינה: לא מיד עם הגעתם הביתה, אלא רק כאשר בני הזוג זוכים להגיע להרגשת "והיו לבשר אחד" — אחדות מלאה. או אז מגיעה השכינה, והבית נהיה משכן לה'.
❓ שאלה:
היכן בדיוק שרתה עיקר השכינה בתוך הבית היהודי?
רש"י (ויקרא א, א): "מאהל מועד לאמר" — יכול מכל הבית? תלמוד לומר "מעל הכפורת". יכול מעל הכפורת כולה? תלמוד לומר "מבין שני הכרובים".
רש"י, ויקרא א, אמכל המשכן, דווקא בין שני הכרובים שרתה השכינה — בנקודת האחדות שביניהם.
ויש דמיון נוסף: כשם שקודש הקודשים, מקום הכרובים, מוסתר ונעלם, כך גם חדר המיטות בבית נמצא במקום מוחבא ומוסתר.
רש"י (שמות לח, ח) על "במראות הצובאות" מספר: בנות ישראל היו בידיהן מראות שהיו מתקשטות בהן, ואף אותן לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן. משה מיאס בהן, שכן היו עשויות ליצר הרע. אמר לו הקב"ה: קבל אותן — כי הן חביבות עליי מן הכל, שהרי על ידיהן העמידו הנשים צבאות רבים במצרים. כשהיו בעליהן יגעים בעבודת הפרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשקה, נוטלות המראה, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה בתוכה ומשדלתו: "אני נאה ממך". מתוך כך היו מביאות את בעליהן לידי תאווה, נזקקות להם ומתעברות ויולדות שם. ומאותן המראות נעשה הכיור — כלי שתפקידו להשקות בו את הסוטה, לשם שלום בית.
❓ שאלה:
מדוע כלי זה חשוב לה' יותר מכל?
💡 תשובה:
אין חביב לפני הקב"ה יותר ממי שלוקח את החומר הגשמי — את התאוות עצמן — ומצליח לגייסן לשירות רצון ה'. מכאן נבין כמה גדולה מצווה זו, כאשר אדם עושה אותה לכבוד ה'.
בפרשת ויקהל-פקודי חוזר הכתוב שוב ושוב על הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה" — בכל פרט ופרט בעבודת המשכן: פרישת האוהל, הארון, לחם הפנים, הנרות, הקטורת, העולה והמנחה, ורחיצת הכוהנים.
❓ שאלה:
מדוע חוזר הכתוב ומדגיש בכל פעולה שנעשתה "כאשר ציווה ה' את משה"?
הביאור לענייננו: משכן פירושו לעשות כל פעולה לא מפני הסיבה הנראית לנו, אלא מחמת שכך רוצה ה'. כמה חשוב שלפני שאדם נכנס הביתה יחשוב: "עכשיו אני הולך לעשות נחת רוח לאבי שבשמיים" — כשם שבבית המקדש כל פעולה הייתה "ריח ניחוח" — נחת רוח לפניו, כביכול נאמר: "ונעשה רצוני".
ובספר "מסילת ישרים" (הקדמת המחבר): "שְׁלֵמוּת הַלֵּב הוּא — שֶׁתִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּטֹהַר הַכַּוָּנָה, דְּהַיְנוּ לְתַכְלִית עֲבוֹדָתוֹ בִּלְבַד וְלֹא לְשׁוּם פְּנִיָּה אַחֶרֶת... אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה כָּל לִבּוֹ נָתוּן לָזֶה".
מסילת ישרים, הקדמהרש"י (שמות לט, לג): "ויביאו את המשכן" — שלא היו יכולים להקימו. משה לא עשה שום מלאכה במשכן, ולכן הניח לו הקב"ה את הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים. אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו: עסוק אתה בידך, ותיראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו. וזהו שנאמר "הוקם המשכן" — הוקם מאליו.
רש"י, שמות לט, לג; מדרש תנחומאהמהר"ל ואחרים מבארים: אי אפשר לחבר איש ואישה, שהרי הם שונים לחלוטין זה מזה — אלא כשאדם מתאמץ לכך, נעשה "כמקימו", ואז הכול נזקף וקם מאליו.
ונפקא מינה למעשה: עיקר ההשתדלות הנדרשת מהאדם היא הרצון — וזה בעיקר מה שה' רוצה מן האדם.
מדוע זכה דווקא משה להקים את המשכן? מדרש תנחומא (פקודי, יא) מבאר שאף לא אחד מן החכמים — לא בצלאל, לא אהליאב — יכול היה להקימו, כדי שיבוא משה וייטול את שלו, לפי שהיה מצטער שלא עשה בו מאומה. לכן "ויקם משה את המשכן". ועוד למדנו כמה תפילה נדרשת: רש"י (שמות לט, מג) מספר שמשה בירך את העושים: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" — ואמר את מזמור "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו", אחד מאחד עשר מזמורי "תפילה למשה".
בליקוטי הלכות (אורח חיים, הלכות שבת ג) מבואר שכל מלאכת המשכן נעשתה "מאליה", מפני שהיו מכוונים בה מתוך רצון ונדיבות לב — "כל אשר נדבה רוחו אותו" — וזוהי בחינת הארת הרצון, שבזכותה נעשתה כל המלאכה מאליה.
ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות שבת גמדרש תנחומא (פקודי, יא): נעשה המשכן בשלושה חודשים. מדוע לא עמד מיד? מפני שחשב הקב"ה לערב שמחת המשכן בשמחת היום שבו נולד יצחק אבינו, שכן באחד בניסן נולד יצחק. אמר הקב"ה: הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה.
מדרש תנחומא, פקודי יאליצני הדור היו מרננים ואומרים: נגמרה מלאכת המשכן, ומדוע אינו עומד מיד? ולא ידעו את מחשבתו ועצתו של הקב"ה. על כך אמר דוד המלך: "כי שמחתני ה' בפעלך, במעשה ידיך ארנן" — "כי שמחתני ה' בפעלך" זהו אוהל מועד, "במעשה ידיך ארנן" זהו בניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו. "מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך" — שהיית חושב לערב שמחה בשמחה, יום שנולד בו יצחק אבינו.
❓ שאלה:
מה עניינה של שמחת הולדת יצחק להקמת המשכן? והרי קיימא לן ש"אין מערבין שמחה בשמחה" — ומדוע דווקא כאן רצה הקב"ה לערב את השתיים?
נראה לומר שלמעשה מדובר בשמחה אחת. שני המקורות מתחברים בבירור בפרק הבא, כשנעמוד על מהות מעמד הר סיני, ועל כך שהילד הנולד לבית יהודי הוא-הוא המקביל האמיתי למשכן.
הקב"ה לא נתן את התורה לישראל ללא הכנה. היה מעמד — מעמד הר סיני — שעליו אנו אומרים: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה — דיינו". מהו אם כן מעמד הר סיני עצמו? מבואר בתורת המנחה שזהו היום שבו נזדווג הקב"ה לעם ישראל, ורק לאחר מכן נתן להם תורה. כך אנו מברכים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" — זהו הזיווג עם ישראל, ורק אחר כך: "ונתן לנו את תורתו" — דבר נוסף.
הטור (אורח חיים סימן מז) כותב: יש ברכה נוספת על התורה — "אשר בחר בנו מכל העמים" — ויכוון בברכתו על מעמד הר סיני: "אשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו לפני הר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש, ונתן לנו את תורתו הקדושה, שהיא בית חיינו, כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום".
טור, אורח חיים סימן מזהב"ח מוסיף ומבאר שכוונת ה' יתברך מעולם הייתה שנעסוק בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בקדושת מקור התורה. במילים אחרות: הקב"ה נתן לנו את התורה כדי להעמיק את הזיווג בינינו לבינו, עד שנגיע לאחדות גמורה — ממש כשם שזוג נשוי, אף שעצם החתונה היא כבר אחדות, נדרש להעמיק אותה אחדות לאורך כל החיים. וכשעוסקים בתורה מתוך הכוונה הנכונה, נעשה האדם היכל לשכינה, ותשרה השכינה בקרבו ממש — אך כשעוזבים את התורה, נסתלקת השכינה, וזהו שגרם לחורבן.
גם אצלנו, רק לאחר הזיווג שבין האיש לאשתו ניתן הוולד — ועם נתינתו נבנה ה"משכן". הוולד עצמו הוא המשכן שגופו משכן לשכינה: הנשמה היא התורה, והגוף הוא המשכן. כפי שמבואר בספר "חסד לאברהם", עניינה של מצוות "פרו ורבו" הוא להשרות שכינה בתחתונים — הוולד שנולד הוא-הוא השראת השכינה.
ילד יהודי הוא משכן לשכינה: גופו הוא המשכן, ונשמתו היא השכינה הקדושה השורה בתוכו — כנאמר "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד. אף שדברים אלה נאמרו בעיקר על הצדיקים, מכל מקום כל יהודי הוא בבחינת משכן לשכינה.
ומכאן מובן מדוע שפיכות דמים חמורה כל כך: הגמרא (יומא פה ע"א) קובעת ששפיכות דמים מטמאת את הארץ וגורמת לשכינה להסתלק מישראל, שנאמר "אשר אני שוכן בתוכה — הא אם תטמאו, איני שוכן". וכל יהודי הוא גילוי שכינה בעולם — וכאשר הוא מת, מסתלקת השכינה. ובזה מובן מדוע "אנכי ה' אלוקיך" מקביל ל"לא תרצח": מצוות "אנכי" עניינה לפרסם ולגלות את האמונה בעולם, ואין דבר שהוא סילוק שכינה מהעולם — היפוכה הגמור של "אנכי" — כמו רצח.
הזוג הקדוש ביותר, שביניהם הייתה אחדות גמורה, היו אברהם ושרה, ככתוב: "כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו" — רק לאחר שהיה "אחד" באה הברכה וההרבייה, ומכאן שהיו בהם שתי המעלות: קדושה ואחדות. וכשנולד יצחק מזוג מאוחד ואהוב זה, הייתה זו ממש בניית משכן לה' יתברך — ולכן רצה הקב"ה לבנות את המשכן דווקא באותו יום שבו נולד יצחק, המשכן הראשון.
ליקוטי הלכות (יורה דעה, הלכות פדיון בכור ה): אברהם היה הראשון שהיה צריך להוליד את ההולדה הקדושה של ישראל, ולכן לא יכול היה להוליד אלא באמצעות בחינת "דעת" — שזכה בה על ידי שהאיר את הדעת בעולם באמצעות הגרים שגייר. אפילו את ישמעאל הוליד אברהם עוד קודם שזכה לבחינת דעת זו; רק הולדת יצחק, הראשון שנולד בקדושת ישראל, לא הייתה אפשרית בלעדיה.
ליקוטי הלכות, יו"ד, הלכות פדיון הבן הומכאן מובנים דברי הגמרא (מגילה י ע"ב): "ויהי ביום השמיני... תניא, אותו היום הייתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמיים וארץ". מה עניינו של יום חנוכת המשכן ליום בריאת שמיים וארץ? השמחה בבריאת שמיים וארץ היא בעצם החיבור שבין דבר רוחני לדבר גשמי — וכך גם השמחה במשכן, שבו ה' יורד לארץ, וכך גם עניינה של הולדת ילד.
ה"כלי יקר" כותב: "וכתבו עוד המפרשים שגם האדם שנקרא עולם קטן בנוי על תבנית ציור זה... ונראה שלכך נאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' — 'בתוכו' מיבעי ליה, אלא שרצונו לומר שבאמצעות ציור זה אשר בו שוכן כבוד ה', ישכון גם בתוכם של ישראל בגופם ממש, כי עיקר שכינתו שם בעבור ישראל, לא בעבור הציור העשוי מכסף וזהב".
כלי יקר; ראה גם נפש החייםבמסכת שבת (קה ע"ב) שנינו: רבי שמעון בן אלעזר אומר, העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע — למה הדבר דומה? לספר תורה שנשרפה. כשם שספר תורה נשרף מחייב קריעה, כך נשמת אדם היוצאת מגופו. מכאן שגוף הילד היהודי הוא כעין ספר תורה, שנשמתו — התורה עצמה — כתובה בתוכו.
❓ שאלה:
בקודש הקודשים היה הארון ובו הלוחות, ומעליו הכרובים, הרומזים לאיש ולאשתו באחדות. האם יש קשר בין הכרובים לארון והלוחות שמתחתם?
מצינו שחז"ל השוו את הנישואין למתן תורה — כשם שמתן תורה היה זיווג בין הקב"ה לעם ישראל, כך כל נישואי יהודי הם חיבור של הקב"ה לכנסת ישראל. ולאחר מתן תורה הייתה נתינת הלוחות — היכן, אם כן, נמצאת בבית היהודי המקבילה לנתינת הלוחות?
התשובה: הילד היהודי הנולד בבית הוא ממש בבחינת הלוחות שניתנו מאת ה' יתברך. כשם שנאמר על הלוחות (שמות לב, טז): "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" — כך כל ילד יהודי הוא מעשה אלוקים גמור. וכשם שכולם מבינים שבזכות הלוחות שבידי עם ישראל יש כבוד ה' עצום בעולם, כך ילד יהודי שבעולם, שנברא בדמות אלוקים, יש בו כבוד אלוקים עצום.
הזוהר (השמטות, רסה ע"א): כל מי שלא עוסק בפרייה ורבייה ממעט את דמות קונו, שלא יהיה מצוי בעולם הזה, וגורם שהשכינה לא תשרה בעולם הזה — כי כשם שנוספות רוחות ונשמות בעולם, כך נתווסף לרדת זיו כבודו של המלך ברוך הוא לעולם הזה, שנאמר "ברב עם הדרת מלך".
זוהר, השמטות רסה ע"אנמצא שהאיש הוא בבחינת משה, המוריד את הלוחות מהקב"ה לעם ישראל — שהיא אשתו (ומצינו שחז"ל השוו את ארבעים היום שהיה משה בשמיים לארבעים הימים שבהם נוצר הוולד). ולאחר מכן שמים את הלוחות בארון — שהוא הבית היהודי, אשר מעליו נמצאים איש ואשתו, "פניהם איש אל אחיו". על כן, עיקר התפקיד בבית הוא לדעת שהילד הוא ממש כעין לוחות הברית, ולנהוג בו בכבוד כעין לוחות הברית.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה: אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת, שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ... הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים, שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן... אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם." תהלים קכז, א–ה
❓ שאלה:
הפרק פותח בבניין בית המקדש ומסיים בילדים — מה הקשר בין שני חלקי הפרק?
הרד"ק מבאר על דרך הפשט שדוד המלך מודה על חלקו — שנתן לו ה' יתברך את שלמה המלך. אך לפי דברינו יש לומר שכיוון שדיבר הכתוב על בית המקדש, המשיך ודיבר על "בית המקדש הקטן" — הוא הילד היהודי.
תורת המנחה (פרשת תזריע): "נחלת ה' בנים" — שכר, נחלת ה' וחלקו מן העולם הם הבנים, והם ישראל שנקראו בנים, שנאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם". וזהו תכלית הבריאה, שלא נברא העולם אלא בשבילם, שעלו במחשבה קודם שנברא העולם. וארבעה דברים נקראו "נחלת ה'": ארץ ישראל — בשביל בית המקדש; בית המקדש — בשביל הקרבנות; הקרבנות — בשביל ישראל. נמצא שהכול בשביל ישראל, וישראל נבראו כדי להתעסק בתורה ובמצוות, שהם קיום העולם.
תורת המנחה, פרשת תזריעספר "יד מצרים" (פירוש הגדה של פסח) מביא את מאמר חז"ל: "אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות על ישראל תשעה חודשים, שנאמר: 'לכן יתנם עד עת יולדה ילדה'". כל זמן הגלות דומה לעובר בבטן אמו — שאינו מגולה, וניכר רק על ידי האם. כך ישראל בגלות: מעלתם אינה ניכרת, והם שפלים מאוד, אך "הן הן גבורותיו" — הקב"ה סובל אותם כאישה הנושאת את עוברה. ורק לאחר "חבלי משיח" — זמן קירוב הלידה — תתגלה גדולתם, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך".
נמצא שיום הלידה עצמו הוא בחינת יום בוא הגאולה — כשם שיצחק נולד בניסן, ובניסן עתידים ישראל להיגאל.
עוד מרמז הדבר כנגד תשעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ימי התשובה שבהם מתקן האדם את עצמו. ראש השנה הוא בחינת "עיבור" — יום הדין, שבו האדם הוא כלל כל העולם, והעולם נידון על פי מעשיו. ואלו התשעה ימים הם זמן תיקונו של האדם, כעובר המשלים את יצירתו בבטן אמו בתשעה חודשים — ויום הכיפורים הוא בחינת הלידה עצמה, שבו נפתחים שערי הרחמים.
ה"שפת אמת" (בראשית, לחנוכה, תרס"ה) כותב: איתא במדרש שבכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן, ולפי שנתעכבה הקמתו עד ניסן, נתן הקב"ה לכ"ה בכסלו את חג החנוכה. שהרי דבר גדול היה זה, שהכינו בני ישראל מקום להשראת השכינה — "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וגם משה רבנו נתפעל מכך: "וירא משה... והנה עשו אותה כאשר ציווה ה'... ויברך אותם משה" — "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". והכול היה בכ"ה בכסלו.
שפת אמת, בראשית, חנוכה תרס"המבואר בשם הגרש"ז אויערבך שלכן חובת הדלקת נר חנוכה חלה על הבית עצמו, מה שלא מצינו בשאר מצוות — משום שהבית היהודי הוא כעין בית המקדש, שבו הודלקה המנורה. מכיוון שבחנוכה היה אמור להתקיים חנוכת המשכן, נתן הקב"ה לחנוכה מתנה: שבכל שנה, בימים אלו, יחזרו כל בתי ישראל להיות משכן.
האור החיים הקדוש (שמות יט, א) שואל: מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם את ארוסתו — התורה — היה מקום לתמוה מדוע נתעכב ה' מלתת את התורה עד לחודש השלישי. הרי מסימני האהבה שלא יתעכב החושק מלבוא אל חשוקתו! ואף אם לצד הדרך — הרי אפילו לאליעזר עבד אברהם "קפצה לו הארץ" בלכתו לקחת אישה ליצחק, ועל אחת כמה וכמה לחתונת נשואת ראש.
אור החיים, שמות יט, אאלא שהקב"ה נתן טעם לדבר: לא מיעוט החשק הוא הגורם לעיכוב, אלא הכשרת החתן — עם ישראל. שכן לא היו ישראל ראויים עדיין, שכן היו בארץ הטמאה והיו כנידה ביניהם, והוצרכו לספור שבע שבתות של טהרה, כדרך ז' נקיים שצוותה התורה לזבה.
כך גם חתן וכלה צריכים להתכונן לנישואין — ואין הכוונה להכנה הגשמית בלבד, שהיא רק הביטוי החיצוני. הכוונה האמיתית היא לימי ספירת העומר עצמם: ללמוד את ההלכות, וללמוד היטב מהי מעלתו של הקמת משכן יהודי.
כאשר יודעים שימים אלו הם ימים של קניינים רוחניים, אין קושי בהמתנה — כפי שכתוב על יעקב אבינו: "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". והראיה: כשקרבו ימי הכשרתם של ישראל, "ביום הזה באו מדבר סיני" — נסעו בו ביום ובאו בו ביום, כמובא בגמרא (שבת פז ע"ב), שנסעו ובאו באותו יום ממש.