הרצאה אחת שלמה: מתעתועי ראייה, דרך הקושיה הגדולה על "טובה הארץ" והתירוץ של רש"י, אל השורש של חטא המרגלים - ואל המשקפיים שאנחנו מרכיבים בכל יום
לפני שפותחים את החומש, ניסוי קטן עם העיניים. כמה תמונות פשוטות מגלות סוד גדול: לא כל מה שנראה - הוא באמת כך.
על המסך מופיעה תמונה רגילה לגמרי: שורות שורות של שקדים, מסודרים בדוגמה צבעונית. במבט ראשון זה נראה כמו ציור של אגוזים, ולא יותר.
אבל אז מתבוננים קצת יותר - ומשהו מתחיל לקרות. השקדים זזים! חלק נדמים כאילו הם צפים לצד אחד, חלק מתנדנדים, כל התמונה נעה כמו גלים בים. אחד אומר "אני רואה גלים", אחר אומר "אני לא רואה כלום", ושלישי בטוח שהוא רואה משהו אחר לגמרי.
והאמת? התמונה עומדת. אף שקד לא זז אפילו מילימטר. התנועה לא נמצאת בתמונה - היא נמצאת בעיניים ובמוח שלנו.
תמונה שנייה: כמה קווים שחורים ארוכים, מוקפים בריבועים ובצורות. כל מי שמסתכל בטוח לגמרי - הקווים עקומים, נוטים, כמעט גלגל.
ואז עושים בדיקה פשוטה: מניחים סרגל לאורך הקו, או מעלימים את הצורות שמסביב. ומה מתגלה? הקו ישר. ישר לגמרי. הוא היה ישר כל הזמן.
מה גרם לו להיראות עקום? הדברים שמסביבו. הרקע "משקר" לעין, והעין מוסרת למוח תמונה שאינה אמת.
תמונה שלישית מציגה קו אחד, ושואלת שאלה פשוטה: הוא עולה או יורד?
חלק עונים בביטחון "עולה!", חלק עונים בביטחון לא פחות גדול "יורד!". ואז מישהו אומר את התשובה החכמה: גם וגם. אפשר לראות אותו עולה, ואפשר לראות אותו יורד. זה תלוי מאיפה מתחילים להסתכל.
זו שאלה שאין לה תשובה אחת. התמונה עצמה לא משתנה - מה שמשתנה הוא נקודת המבט של מי שמסתכל.
לא כל מה שנראה לנו הוא באמת כך. הרבה פעמים מה שאנחנו רואים תלוי בנו.
התמונות על המסך הן משחק. אבל בחיים יש צייר אחד שמשנה את מה שאנחנו רואים יותר מכל תעתוע: הפחד.
כמעט כל אחד מכיר את זה. הולכים בלילה ברחוב חשוך, או בשביל ליד הבית, ופתאום - משהו זז בצד. צל של עץ נראה כמו אדם עומד. חבל שמונח על הארץ נראה כמו נחש. שקית שמתנופפת ברוח נראית כמו חיה.
הלב מתחיל לדפוק, והראש מתחיל לרוץ: אולי יש כאן גנבים? אולי מישהו עוקב אחריי? אולי יש פה מפלצת?
ולמחרת, באור יום, עוברים באותו מקום בדיוק ורואים: עץ, חבל, שקית. שום דבר לא השתנה במקום. מה שהשתנה הוא מה שהיה בלב.
כשאדם מתחיל לפחד, קורה בתוכו דבר מעניין: הוא מתחיל לדמיין. והדמיון של הפחד אף פעם לא מצייר דברים טובים. הוא מצייר סכנות, כישלונות, אויבים, אסונות.
אדם שהולך במדבר לבדו מתחיל לחשוב על כל הרעות שיכולות לקרות לו. אדם שמפחד ממבחן כבר רואה את עצמו נכשל. ילד שמפחד מהיום הראשון במקום חדש כבר מדמיין שאף אחד לא ידבר איתו.
הפחד לא רק גורם לנו להרגיש רע - הוא משנה את מה שאנחנו רואים.
הסיפור של המרגלים בפרשת שלח הוא הסיפור הגדול ביותר בתורה על מה שהפחד עושה לעיניים. מה כולם יודעים עליו - ומה באמת כתוב.
נתחיל בשאלה קלה: המרגלים - דיברו על ארץ ישראל טוב או רע?
כמעט כל אחד יענה מיד: רע! הרי זה כל הסיפור. שנים עשר אנשים נשלחו לתור את הארץ, עשרה מהם חזרו והוציאו עליה דיבה, ובגלל זה עם ישראל בכה ונשאר ארבעים שנה במדבר.
וזה נכון. כך מסופר בספר במדבר, בפרשת שלח:
"וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יג, לב)
אז הכול ברור. או שלא?
שנים עשר אנשים, נשיאים חשובים, אחד מכל שבט, יוצאים לתור את ארץ ישראל. ארבעים יום הם מסתובבים בה, ובסוף חוזרים אל משה ואל כל העם, ובידיהם פירות ענקיים: אשכול ענבים שצריך שני אנשים כדי לשאת אותו, רימונים ותאנים.
והדבר הראשון שהם אומרים הוא טוב מאוד:
"וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (במדבר יג, כז)
הם ראו את הארץ, והיא באמת טובה. זבת חלב ודבש. הפירות מוכיחים את זה. עד כאן - הכול נכון.
ואז, באמצע הדברים הטובים, מגיעה מילה אחת שמשנה הכול:
"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (במדבר יג, כח)
"אפס" - אבל. הארץ טובה, אבל... יש שם עם חזק, יש ערים עם חומות, ויש ענקים.
הם ראו את הענקים - והתחילו לפחד. וברגע שהפחד נכנס ללב, הוא התחיל לעבוד, בדיוק כמו בהליכה בחושך. הוא התחיל לצייר.
ומה הפחד צייר להם? אותה ארץ בדיוק, שעליה אמרו רגע לפני כן שהיא זבת חלב ודבש, הופכת פתאום בפיהם למקום מסוכן ונורא:
"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (במדבר יג, לב)
הארץ לא השתנתה. אותם הרים, אותם עצים, אותם פירות. מה שהשתנה הוא העיניים שמסתכלות עליה. קודם הן ראו ארץ טובה, ועכשיו, דרך משקפי הפחד, הן רואות ארץ שאוכלת את מי שגר בה.
הפחד לקח ארץ זבת חלב ודבש - וצייר ממנה ארץ אוכלת יושביה.
ויש עוד פסוק אחד, שמראה עד כמה הפחד שינה את התמונה:
"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג)
המרגלים הרגישו קטנים, חלשים, כמו חגבים קטנטנים מול ענקים. ומיד הם "ידעו" גם מה חושבים עליהם הענקים: בטח גם הם רואים אותנו כחגבים.
זה בדיוק מה שהפחד עושה: הוא מגדיל את הבעיה ומקטין אותנו. מי שמרגיש כחגב בעיני עצמו, בטוח שכולם רואים אותו כך.
פותחים את ספר דברים - ומוצאים פסוק שהפוך ממה שכולם יודעים. הרגע שבו משהו "לא מסתדר" הוא הרגע שבו הלימוד האמיתי מתחיל.
ארבעים שנה אחרי חטא המרגלים, משה רבנו עומד לפני הדור החדש ומספר להם, בספר דברים, את כל מה שעבר על אבותיהם. וכשהוא מגיע למרגלים, הוא אומר משפט מפתיע:
"וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵינוּ נֹתֵן לָנוּ" (דברים א, כה)
רגע. מה הם אמרו? "טובה הארץ"! מחפשים בפסוק את המילה "רעה" - ואין. אין שם מילה רעה אחת. רק פירות שהביאו בידיים, ומשפט אחד ברור: הארץ טובה.
מה שכולם יודעים - לא כתוב כאן. ומה שכתוב כאן - הפוך ממה שכולם יודעים.
יש לנו שני דברים שלא הולכים יחד. מצד אחד, אנחנו יודעים שהמרגלים דיברו רע על הארץ - כך כתוב בספר במדבר. מצד שני, בספר דברים כתוב שהם אמרו "טובה הארץ".
לזה קוראים קושיה. קושיה היא לא סתם שאלה כמו "מה השעה?". קושיה היא כשיש סתירה: דבר אחד אומר כך, ודבר אחר אומר אחרת - ושניהם אמת. משהו "קשה" לנו, לא מסתדר, ואנחנו לא יכולים להמשיך הלאה עד שנבין.
קושיה = שני דברים נכונים שנראים כאילו הם סותרים זה את זה.
אחרי הקושיה מגיע התירוץ. תירוץ הוא הסבר שמראה שבעצם אין סתירה. שני הדברים נכונים, ואפשר להבין איך הם חיים יחד.
תירוץ טוב לא מוחק אף צד. הוא לא אומר "הפסוק טעה" או "מה שלמדנו קודם לא נכון". הוא מגלה פרט שלא שמנו לב אליו - ופתאום הכול מסתדר.
זה כל הסוד של לימוד תורה: לקרוא בעיון, לשים לב למה שלא מסתדר, לשאול - ואז לחפש את התשובה. כך לומדים בגמרא, כך לומדים חומש עם רש"י, וכך לומדים כל דבר בחיים.
לפני שפותחים את רש"י, כדאי לעצור ולנסות לבד: איך ייתכן שהמרגלים אמרו "טובה הארץ", ובכל זאת הם נחשבים למי שדיברו רע?
אפשר לחשוב על כמה כיוונים. אולי לא כולם אמרו את המשפט הזה. אולי הם אמרו משהו טוב, אבל התכוונו לדבר רע. אולי הם התחילו בטוב והמשיכו ברע.
גם תירוץ שמתברר אחר כך שאינו נכון - שווה הרבה. הוא מלמד את הראש לחשוב, לשקול, ולחפש. מי שניסה לתרץ לבד, יבין את התירוץ האמיתי פי כמה.
רש"י שם לב לקושיה הזו בדיוק ונותן לה תשובה קצרה ומאירה. ומה שגילינו על הפחד מוסיף לה עוד עומק.
רש"י על הפסוק שואל: מי הם שאמרו את טובתה של הארץ? ועונה: יהושע וכלב.
שנים עשר אנשים יצאו לתור את הארץ. עשרה מהם חזרו עם דיבה. אבל שניים - יהושע בן נון וכלב בן יפונה - נשארו נאמנים, ואמרו את האמת: הארץ טובה, ה' נותן לנו אותה.
והנה הרמז בפסוק עצמו: כתוב "וַיֹּאמְרוּ" - בלשון רבים. אפילו שניים הם כבר רבים. לא כל המרגלים אמרו את זה; שניים מהם אמרו.
הקושיה נעלמת: עשרה דיברו רע, ושניים אמרו "טובה הארץ".
אפשר להמשיך לשאול: אם רוב המרגלים דיברו רע, למה משה בוחר להזכיר כאן דווקא את המשפט הטוב?
כי משה מוכיח את העם. הוא אומר להם, במילים אחרות: שמעתם גם את האמת. היו ביניכם שניים שאמרו לכם בפה מלא שהארץ טובה, והביאו לכם את הפירות להוכחה. ובכל זאת - בפסוק שאחריו כתוב "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת". לא רציתם.
זה לימוד גדול: לא מספיק שיש מישהו שאומר את האמת. צריך גם לבחור להקשיב לו, גם כשהרוב אומר אחרת.
יש עוד כיוון יפה שכדאי להכיר. המרגלים הביאו פירות ענקיים - אשכול ענבים שנשאו במוט בשניים, וגם רימונים ותאנים. לכאורה זה הדבר הכי טוב שאפשר להביא: תראו איזו ארץ נפלאה!
אבל חז"ל ורש"י מלמדים שהמרגלים השתמשו גם בפירות האלה כדי להפחיד: כמו שהפירות של הארץ משונים וגדולים, כך גם האנשים שגרים בה משונים וחזקים. אותו פרי עצמו - אפשר להציג אותו כבשורה טובה, ואפשר להפוך אותו לסיבה לפחד.
לא רק מה אומרים קובע - גם בשביל מה אומרים את זה.
המרגלים באמת אמרו בהתחלה שהארץ טובה. זה לא היה שקר - הם ראו אותה, טעמו מפירותיה, והתפעלו. הדיבה הגיעה רק אחר כך, אחרי שראו את הענקים ונבהלו.
ולכן משה רבנו לא מתעכב על הדיבה עצמה. הוא לא אומר להם "למה דיברתם רע". הוא הולך ישר לשורש: למה פחדתם?
כי הדיבר הרע היה רק התוצאה. הוא נולד מתוך הפחד. מי שמפחד מתחיל לדמיין, ומי שמדמיין רע - מדבר רע. אם מטפלים רק בדיבור ולא בפחד, הבעיה תחזור שוב ושוב.
יש לנו עכשיו שתי תשובות לקושיה, ושתיהן נכונות.
רש"י מלמד: לא כל המרגלים אמרו "טובה הארץ". יהושע וכלב אמרו את זה - ומשה מזכיר לעם שהם שמעו את האמת, ובכל זאת בחרו להקשיב לעשרה המפחידים.
ומה שגילינו על הפחד מוסיף עוד שכבה: גם עשרת המרגלים התחילו באמת בטוב. הם ראו ארץ זבת חלב ודבש וסיפרו עליה. רק אחרי שראו את הענקים, הפחד נכנס ללב והתחיל לצייר - והארץ הטובה הפכה בפיהם ל"ארץ אוכלת יושביה".
שתי התשובות אומרות בעצם אותו דבר: הארץ לא השתנתה. השתנו העיניים, ולאיזה קול בחרו להקשיב.
משה לא מתווכח על גובה החומות. הוא הולך לשורש - הפחד - ומזכיר לעם את מה שראו בעיניים שלהם באמת.
משה רבנו מתחיל להזכיר לעם איך הכול התחיל. הם הלכו במדבר הגדול והנורא, הגיעו עד קדש ברנע - עד שער הארץ - ומשה אמר להם:
"רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (דברים א, כא)
כבר מהרגע הראשון משה ידע מה עלול להפריע: לא הענקים, לא החומות - אלא הפחד. ולכן הדבר הראשון שהוא אומר הוא "אל תירא".
אחר כך העם ביקש לשלוח אנשים לחפור ולבדוק את הארץ, ומשה הסכים ולקח שנים עשר אנשים, איש אחד לשבט.
משה ממשיך ומתאר מה קרה בעם אחרי ששמעו את המרגלים:
"וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א, כו-כז)
תראו כמה רחוק הדמיון של הפחד הגיע. ה' הוציא אותם ממצרים בניסים גלויים, קרע להם את הים, נתן להם מן מהשמים - והם, מתוך הפחד, מדמיינים ש"בשנאת ה' אותנו" הוא עשה את כל זה!
"אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם" (דברים א, כח)
ערים בצורות "בשמים". כך נראות חומות בעיניים מפוחדות - מגיעות עד השמים.
הפחד יכול לגרום לאדם לראות אהבה גדולה - ולחשוב שזו שנאה.
ומה משה עונה להם? הוא לא מתווכח על גובה החומות או על גודל הענקים. הוא מזכיר להם מה הם ראו בעיניים שלהם, באמת:
"לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם" (דברים א, כט-ל)
"וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (דברים א, לא)
כמו אבא שנושא את הילד שלו על הידיים לאורך כל הדרך - כך ה' נשא אותם במדבר. הוא הלך לפניהם באש בלילה ובענן ביום, ומצא להם מקום לחנות. את זה הם ראו במו עיניהם, יום אחרי יום.
זו התרופה לפחד: לזכור את מה שראינו באמת. את הטוב שכבר קיבלנו, את הניסים שכבר היו.
ואז מגיע המשפט הכואב:
"וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים א, לב)
אחרי כל מה שראיתם - דווקא כאן, מול הענקים, אתם לא מאמינים?
בגלל הפחד הזה, הדור ההוא לא נכנס לארץ. ה' גזר שהם ילכו במדבר ארבעים שנה, ורק ילדיהם - אותם ילדים שהמרגלים פחדו שייפגעו - הם שיזכו להיכנס אליה.
החטא הגדול לא התחיל בפה. הוא התחיל בלב שפחד, ובעיניים שהפסיקו לראות את ה' שהולך לפניהם.
הסיפור של המרגלים הוא לא רק סיפור על פעם. כל אחד מאיתנו מרכיב משקפיים כל יום - והשאלה היא אילו.
נסו לשאול כמה ילדים בסוף השנה: "איך הייתה המורה השנה?" אחד יגיד מיד "היא הייתה רעה!", ואחר, מאותה כיתה בדיוק, יגיד "היא הייתה מעולה!".
מי צודק? התשובה היא - תלוי. תלוי על מה כל אחד הסתכל. מי שזוכר את הפעם שהיא כעסה, את השיעורים הארוכים, את העונש - יגיד שהיא הייתה רעה. מי שזוכר את הפעם שהיא עזרה לו, את המילה הטובה, את החיוך - יגיד שהיא הייתה טובה.
זה בדיוק כמו הקו שעולה ויורד: אותה מורה, אותה שנה - ושתי תמונות שונות לגמרי.
מי שחושבת שבית הספר שלה רע - תמיד תמצא עוד דבר רע בבית הספר, ותמיד תספר כמה רע שם. מי שחושבת שבית הספר שלה טוב - תמיד תמצא עוד משהו טוב, ותספר כמה נעים בו.
אותו בית ספר. אותם מורים, אותן כיתות, אותה הפסקה. מה שקובע הוא מה שנמצא בפנים - מה האדם רוצה לראות, ממה הוא מפחד, למה הוא מצפה.
כך גם עם חבר: האם הוא חבר טוב או רע? כך גם עם יום חדש: האם הוא יהיה טוב או רע? זה לא דבר קבוע. אם נסתכל על הטוב - נראה טוב. אם נחפש את הרע - נמצא רע.
לא רק אדם יחיד יכול להיתפס בדמיון של פחד - גם עם שלם. בימים קשים, כמו בתקופה שאחרי השבעה באוקטובר, רבים הרגישו את זה בגופם: כל רעש נשמע כמו סכנה, כל ידיעה נראתה כמו התחלה של אסון, והדמיון רץ הרבה יותר מהר מהמציאות.
הפחד הזה מובן ואנושי. אבל דווקא אז חשוב לזכור את מה שמשה רבנו אמר לדור המדבר: לזכור את מה שראינו באמת. כמה פעמים ה' שמר עלינו, כמה ניסים ראינו, כמה פעמים מה שנראה כמו סוף - התברר כהתחלה של ישועה.
אז מה עושים כשהפחד מתחיל לצייר? כמה צעדים פשוטים:
המרגלים ראו ארץ טובה, ואז נתנו לפחד לצבוע אותה בשחור. אנחנו יכולים לעשות ההפך: לראות את הקשיים, ולבחור להסתכל דרכם אל הטוב שה' נותן לנו.
מי שזוכר שה' נושא אותו כמו אבא שנושא את בנו - יכול להסתכל על כל ענק בלי פחד.
כדי שלא נשכח, כדאי לכתוב במחברת. מספיק כמה שורות, כך שכשנפתח אותה נדע מיד על מה מדובר:
מה שלמדנו כאן עוזר לא רק לפרשה הזו ולא רק למבחן. זו דרך להסתכל על העולם.
כשאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים משהו - כדאי לבדוק במקור. כשמשהו לא מסתדר - לא להתעלם ולא להתייאש, אלא לקרוא לזה בשם: יש כאן קושיה. וכשיש קושיה - לחשוב, לנסות תירוץ לבד, ואז לחפש מה אמרו גדולי ישראל.
והלימוד הגדול מיהושע וכלב: גם כשכולם סביבך אומרים אחרת, אפשר להיות זה שאומר "טובה הארץ". לראות את הטוב שה' נותן לנו - ולהגיד אותו בקול.
שואלים, מחפשים, ומוצאים - וכל פעם התורה נעשית מתוקה יותר.