🔍 חלק ב: מה העיניים רואות כשהלב מפחד

על המסך מופיעה תמונה רגילה לגמרי: שורות שורות של שקדים, מסודרים בדוגמה צבעונית. במבט ראשון זה נראה כמו ציור של אגוזים, ולא יותר.

אבל אז מתבוננים קצת יותר - ומשהו מתחיל לקרות. השקדים זזים! חלק נדמים כאילו הם צפים לצד אחד, חלק מתנדנדים, כל התמונה נעה כמו גלים בים. אחד אומר "אני רואה גלים", אחר אומר "אני לא רואה כלום", ושלישי בטוח שהוא רואה משהו אחר לגמרי.

והאמת? התמונה עומדת. אף שקד לא זז אפילו מילימטר. התנועה לא נמצאת בתמונה - היא נמצאת בעיניים ובמוח שלנו.

תמונה שנייה: כמה קווים שחורים ארוכים, מוקפים בריבועים ובצורות. כל מי שמסתכל בטוח לגמרי - הקווים עקומים, נוטים, כמעט גלגל.

ואז עושים בדיקה פשוטה: מניחים סרגל לאורך הקו, או מעלימים את הצורות שמסביב. ומה מתגלה? הקו ישר. ישר לגמרי. הוא היה ישר כל הזמן.

מה גרם לו להיראות עקום? הדברים שמסביבו. הרקע "משקר" לעין, והעין מוסרת למוח תמונה שאינה אמת.

תמונה שלישית מציגה קו אחד, ושואלת שאלה פשוטה: הוא עולה או יורד?

חלק עונים בביטחון "עולה!", חלק עונים בביטחון לא פחות גדול "יורד!". ואז מישהו אומר את התשובה החכמה: גם וגם. אפשר לראות אותו עולה, ואפשר לראות אותו יורד. זה תלוי מאיפה מתחילים להסתכל.

זו שאלה שאין לה תשובה אחת. התמונה עצמה לא משתנה - מה שמשתנה הוא נקודת המבט של מי שמסתכל.

לא כל מה שנראה לנו הוא באמת כך. הרבה פעמים מה שאנחנו רואים תלוי בנו.

כמעט כל אחד מכיר את זה. הולכים בלילה ברחוב חשוך, או בשביל ליד הבית, ופתאום - משהו זז בצד. צל של עץ נראה כמו אדם עומד. חבל שמונח על הארץ נראה כמו נחש. שקית שמתנופפת ברוח נראית כמו חיה.

הלב מתחיל לדפוק, והראש מתחיל לרוץ: אולי יש כאן גנבים? אולי מישהו עוקב אחריי? אולי יש פה מפלצת?

ולמחרת, באור יום, עוברים באותו מקום בדיוק ורואים: עץ, חבל, שקית. שום דבר לא השתנה במקום. מה שהשתנה הוא מה שהיה בלב.

כשאדם מתחיל לפחד, קורה בתוכו דבר מעניין: הוא מתחיל לדמיין. והדמיון של הפחד אף פעם לא מצייר דברים טובים. הוא מצייר סכנות, כישלונות, אויבים, אסונות.

אדם שהולך במדבר לבדו מתחיל לחשוב על כל הרעות שיכולות לקרות לו. אדם שמפחד ממבחן כבר רואה את עצמו נכשל. ילד שמפחד מהיום הראשון במקום חדש כבר מדמיין שאף אחד לא ידבר איתו.

הפחד לא רק גורם לנו להרגיש רע - הוא משנה את מה שאנחנו רואים.

שנים עשר אנשים, נשיאים חשובים, אחד מכל שבט, יוצאים לתור את ארץ ישראל. ארבעים יום הם מסתובבים בה, ובסוף חוזרים אל משה ואל כל העם, ובידיהם פירות ענקיים: אשכול ענבים שצריך שני אנשים כדי לשאת אותו, רימונים ותאנים.

והדבר הראשון שהם אומרים הוא טוב מאוד:

"וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (במדבר יג, כז)

הם ראו את הארץ, והיא באמת טובה. זבת חלב ודבש. הפירות מוכיחים את זה. עד כאן - הכול נכון.

ואז, באמצע הדברים הטובים, מגיעה מילה אחת שמשנה הכול:

"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (במדבר יג, כח)

"אפס" - אבל. הארץ טובה, אבל... יש שם עם חזק, יש ערים עם חומות, ויש ענקים.

הם ראו את הענקים - והתחילו לפחד. וברגע שהפחד נכנס ללב, הוא התחיל לעבוד, בדיוק כמו בהליכה בחושך. הוא התחיל לצייר.

ומה הפחד צייר להם? אותה ארץ בדיוק, שעליה אמרו רגע לפני כן שהיא זבת חלב ודבש, הופכת פתאום בפיהם למקום מסוכן ונורא:

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (במדבר יג, לב)

הארץ לא השתנתה. אותם הרים, אותם עצים, אותם פירות. מה שהשתנה הוא העיניים שמסתכלות עליה. קודם הן ראו ארץ טובה, ועכשיו, דרך משקפי הפחד, הן רואות ארץ שאוכלת את מי שגר בה.

הפחד לקח ארץ זבת חלב ודבש - וצייר ממנה ארץ אוכלת יושביה.

ויש עוד פסוק אחד, שמראה עד כמה הפחד שינה את התמונה:

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג)

המרגלים הרגישו קטנים, חלשים, כמו חגבים קטנטנים מול ענקים. ומיד הם "ידעו" גם מה חושבים עליהם הענקים: בטח גם הם רואים אותנו כחגבים.

זה בדיוק מה שהפחד עושה: הוא מגדיל את הבעיה ומקטין אותנו. מי שמרגיש כחגב בעיני עצמו, בטוח שכולם רואים אותו כך.

משה רבנו מתחיל להזכיר לעם איך הכול התחיל. הם הלכו במדבר הגדול והנורא, הגיעו עד קדש ברנע - עד שער הארץ - ומשה אמר להם:

"רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (דברים א, כא)

כבר מהרגע הראשון משה ידע מה עלול להפריע: לא הענקים, לא החומות - אלא הפחד. ולכן הדבר הראשון שהוא אומר הוא "אל תירא".

אחר כך העם ביקש לשלוח אנשים לחפור ולבדוק את הארץ, ומשה הסכים ולקח שנים עשר אנשים, איש אחד לשבט.

וכאן מגיע פסוק מפתיע. משה מתאר מה המרגלים אמרו כשחזרו:

"וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵינוּ נֹתֵן לָנוּ" (דברים א, כה)

רגע. "טובה הארץ"? הרי כולנו יודעים שהמרגלים הוציאו דיבה על הארץ! זה כל החטא שלהם! איך משה רבנו מספר שהם אמרו שהארץ טובה?

רש"י שם מסביר שמי שאמרו "טובה הארץ" היו יהושע וכלב, שני המרגלים הנאמנים. זו תשובה אחת. אבל אפשר להבין את הפסוק גם בעוד דרך, שמתאימה בדיוק למה שגילינו על הפחד.

המרגלים באמת אמרו בהתחלה שהארץ טובה. זה לא היה שקר - הם ראו אותה, טעמו מפירותיה, והתפעלו. הדיבה הגיעה רק אחר כך, אחרי שראו את הענקים ונבהלו.

ולכן משה רבנו לא מתעכב על הדיבה עצמה. הוא לא אומר להם "למה דיברתם רע". הוא הולך ישר לשורש: למה פחדתם?

כי הדיבר הרע היה רק התוצאה. הוא נולד מתוך הפחד. מי שמפחד מתחיל לדמיין, ומי שמדמיין רע - מדבר רע. אם מטפלים רק בדיבור ולא בפחד, הבעיה תחזור שוב ושוב.

משה ממשיך ומתאר מה קרה בעם אחרי ששמעו את המרגלים:

"וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א, כו-כז)

תראו כמה רחוק הדמיון של הפחד הגיע. ה' הוציא אותם ממצרים בניסים גלויים, קרע להם את הים, נתן להם מן מהשמים - והם, מתוך הפחד, מדמיינים ש"בשנאת ה' אותנו" הוא עשה את כל זה!

"אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם" (דברים א, כח)

ערים בצורות "בשמים". כך נראות חומות בעיניים מפוחדות - מגיעות עד השמים.

הפחד יכול לגרום לאדם לראות אהבה גדולה - ולחשוב שזו שנאה.

ומה משה עונה להם? הוא לא מתווכח על גובה החומות או על גודל הענקים. הוא מזכיר להם מה הם ראו בעיניים שלהם, באמת:

"לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם" (דברים א, כט-ל)

"וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (דברים א, לא)

כמו אבא שנושא את הילד שלו על הידיים לאורך כל הדרך - כך ה' נשא אותם במדבר. הוא הלך לפניהם באש בלילה ובענן ביום, ומצא להם מקום לחנות. את זה הם ראו במו עיניהם, יום אחרי יום.

זו התרופה לפחד: לזכור את מה שראינו באמת. את הטוב שכבר קיבלנו, את הניסים שכבר היו.

ואז מגיע המשפט הכואב:

"וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים א, לב)

אחרי כל מה שראיתם - דווקא כאן, מול הענקים, אתם לא מאמינים?

בגלל הפחד הזה, הדור ההוא לא נכנס לארץ. ה' גזר שהם ילכו במדבר ארבעים שנה, ורק ילדיהם - אותם ילדים שהמרגלים פחדו שייפגעו - הם שיזכו להיכנס אליה.

החטא הגדול לא התחיל בפה. הוא התחיל בלב שפחד, ובעיניים שהפסיקו לראות את ה' שהולך לפניהם.

נסו לשאול כמה ילדים בסוף השנה: "איך הייתה המורה השנה?" אחד יגיד מיד "היא הייתה רעה!", ואחר, מאותה כיתה בדיוק, יגיד "היא הייתה מעולה!".

מי צודק? התשובה היא - תלוי. תלוי על מה כל אחד הסתכל. מי שזוכר את הפעם שהיא כעסה, את השיעורים הארוכים, את העונש - יגיד שהיא הייתה רעה. מי שזוכר את הפעם שהיא עזרה לו, את המילה הטובה, את החיוך - יגיד שהיא הייתה טובה.

זה בדיוק כמו הקו שעולה ויורד: אותה מורה, אותה שנה - ושתי תמונות שונות לגמרי.

מי שחושבת שבית הספר שלה רע - תמיד תמצא עוד דבר רע בבית הספר, ותמיד תספר כמה רע שם. מי שחושבת שבית הספר שלה טוב - תמיד תמצא עוד משהו טוב, ותספר כמה נעים בו.

אותו בית ספר. אותם מורים, אותן כיתות, אותה הפסקה. מה שקובע הוא מה שנמצא בפנים - מה האדם רוצה לראות, ממה הוא מפחד, למה הוא מצפה.

כך גם עם חבר: האם הוא חבר טוב או רע? כך גם עם יום חדש: האם הוא יהיה טוב או רע? זה לא דבר קבוע. אם נסתכל על הטוב - נראה טוב. אם נחפש את הרע - נמצא רע.

לא רק אדם יחיד יכול להיתפס בדמיון של פחד - גם עם שלם. בימים קשים, כמו בתקופה שאחרי השבעה באוקטובר, רבים הרגישו את זה בגופם: כל רעש נשמע כמו סכנה, כל ידיעה נראתה כמו התחלה של אסון, והדמיון רץ הרבה יותר מהר מהמציאות.

הפחד הזה מובן ואנושי. אבל דווקא אז חשוב לזכור את מה שמשה רבנו אמר לדור המדבר: לזכור את מה שראינו באמת. כמה פעמים ה' שמר עלינו, כמה ניסים ראינו, כמה פעמים מה שנראה כמו סוף - התברר כהתחלה של ישועה.

אז מה עושים כשהפחד מתחיל לצייר? כמה צעדים פשוטים:

• לעצור ולשאול: מה אני באמת רואה, ומה הפחד מוסיף לתמונה? כמו הסרגל על הקו ה"עקום".
• לזכור את הטוב שכבר היה: כמו שמשה הזכיר לעם את מצרים ואת המדבר. מי ששמר עליי עד היום - ישמור גם מחר.
• לחפש את הטוב בכוונה: בחבר, במורה, בבית הספר, ביום הזה. מי שמחפש - מוצא.
• לזכור מי הולך לפנינו: "ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם".

המרגלים ראו ארץ טובה, ואז נתנו לפחד לצבוע אותה בשחור. אנחנו יכולים לעשות ההפך: לראות את הקשיים, ולבחור להסתכל דרכם אל הטוב שה' נותן לנו.

מי שזוכר שה' נושא אותו כמו אבא שנושא את בנו - יכול להסתכל על כל ענק בלי פחד.