🌈 שמעון הצדיק והקשת שבענן

כדי להבין מי היה שמעון הצדיק, צריך לעשות סדר בתקופות. בהתחלה הייתה תקופת משה רבנו, שקיבל את התורה בסיני. אחריה באו השופטים, ואחריהם הנביאים. אחרי חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, חזרו היהודים לארץ ובנו את בית המקדש השני.

בתחילת תקופת הבית השני חי שמעון הצדיק, לפני כ-2300 שנה. הוא עוד הספיק להיות קרוב לדור של עזרא הסופר ושל הנביאים האחרונים - חגי, זכריה ומלאכי. הוא קיבל את התורה מהם, והעביר אותה הלאה אל חכמי המשנה.

שמעון הצדיק הוא החוליה שמחברת בין הנביאים לבין התנאים.

שמעון הצדיק היה כהן גדול. מה זה כהן גדול? בבית המקדש עבדו כהנים רבים, ומכולם היה אחד החשוב ביותר - הכהן הגדול. רק הוא היה רשאי להיכנס למקום הקדוש ביותר בעולם, קודש הקודשים, וגם זה רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

בימים ההם לא היה לעם ישראל מלך. מי שהנהיג את העם, ייעץ לו ושמר עליו, היה שמעון הצדיק. כשהייתה צרה - כולם הסתכלו אליו.

את שמעון הצדיק פוגשים כבר בפרק הראשון של פרקי אבות. המשנה הראשונה מספרת בבת אחת את כל שרשרת מסירת התורה: משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, יהושע לזקנים, זקנים לנביאים, ונביאים לאנשי כנסת הגדולה. ומיד במשנה השנייה מופיע שמעון הצדיק - הראשון מבין חכמי התקופה החדשה:

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. (אבות א, ב)

תורה - ללמוד. עבודה - להתפלל ולעבוד את ה'. גמילות חסדים - לעזור לאחרים. שלושה עמודים שהעולם כולו נשען עליהם.

קברו של שמעון הצדיק נמצא בירושלים. בעיר יש רחוב שנקרא על שמו, רחוב שמעון הצדיק, שיוצא מאזור שכונות יהודיות וממשיך הלאה עד המקום שבו נמצא הקבר.

זה לא קבר רגיל - זו מערה חצובה בסלע, מקום מיוחד ומרגש. ביום פטירתו מגיעים לשם המוני יהודים, אלפים על אלפים, להתפלל ולהדליק נרות לעילוי נשמתו.

מי שזוכה להגיע לשם מרגיש כמה הצדיק הזה, שחי לפני אלפי שנים, עדיין חי בלב של עם ישראל.

באותם ימים שלטה בעולם רומי, ובראשה עמד קיסר רשע וגאוותן. היה לו כתר על הראש, צבאות אדירים בכל קצוות העולם, והוא רצה דבר אחד: שכולם ישתחוו לו.

בכל ארץ שכבש העמידו פסלים שלו. אבל היה מקום אחד שבו אף אחד לא השתחווה לשום בן אדם - בית המקדש בירושלים. שם השתחוו רק לה'.

והקיסר גזר גזירה איומה: להביא צלמים - פסלים שלו - ולהעמיד אותם בתוך בית המקדש. היהודים, במקום להשתחוות לה', יצטרכו להשתחוות לפסל. ומי שיתנגד - ייהרג.

השמועה הגיעה לירושלים בדיוק בערב חג הסוכות. במקום להתכונן לשמחת החג, העם כולו נכנס לבהלה עצומה.

תחשבו מה זה אומר: לשים פסל של אדם בתוך בית המקדש, לטמא את המקום הקדוש ביותר בעולם. איך אפשר לתת לדבר כזה לקרות? ומה אפשר לעשות נגד צבא רומי?

היה פחד גדול. אנשים בכו, אנשים לא ידעו מה יהיה מחר.

ודווקא אז, ברגע הכי מפחיד, עמד שמעון הצדיק מול העם ואמר להם משהו מפתיע: זו לא סיבה להיות עצובים. עכשיו חג - עשו את החג בשמחה. מי שהשכין את שכינתו בבית הזה, הוא יעשה לכם ניסים ונפלאות.

הוא לא ידע עדיין איך תבוא הישועה. אף אחד לא ידע. אבל הוא ידע דבר אחד: בורא עולם שומר על הבית שלו, ואין סיבה לתת לפחד לקחת מאיתנו את השמחה.

השמחה לא באה אחרי הנס - היא באה לפניו, מתוך האמונה שהוא יבוא.

השיירה הרומית התקרבה לירושלים: חיילים רבים, אכזרים וחמושים, ואיתם הצלמים. לעם ישראל באותו זמן לא היה מלך, לא היה צבא, ולא היו כלי נשק. גם אילו ניסו להילחם - לא היה להם שום סיכוי.

אז מה עושים כשאין שום דרך להילחם? עושים את מה שיהודים עושים תמיד: מתפללים.

שמעון הצדיק קרא לכל העם, וכולם יצאו לקראת הצבא הרומי. לא עם חרבות ולא עם חניתות - עם דמעות ועם תפילה. הם עמדו מול השיירה, בכו והתפללו לה'.

והיהודים היו כל כך כואבים מהרעיון לטמא את בית המקדש, שהם ממש נשכבו על הארץ ואמרו: אנחנו מוכנים למות, ובלבד שדבר כזה לא יהיה בבית המקדש. בשום אופן לא נסכים.

כשאין כוח בידיים - יש כוח בלב.

המפקד הרומי, האחראי על השיירה, נדהם. הוא ראה מולו עם שלם, אלפי אנשים שוכבים על הארץ ומוכנים למות, ולא ידע מה לעשות.

הוא החליט לעכב. "אני אתן לכם כמה ימים", אמר. "תתפללו לאלוקים שלכם שיושיע אתכם. אני אחכה יום, יומיים - ונראה מה יקרה".

השיירה נעצרה. אבל כולם ידעו שזו רק דחייה: הקיסר לא מוותר, והוא לא יסכים לבטל את הגזירה. המצב עדיין קשה מאוד, ועדיין אף אחד לא יודע איך תבוא הישועה.

בימים האלה נכנס שמעון הצדיק, הכהן הגדול, להתפלל בבית המקדש לפני ה'. ושם קרה דבר מופלא.

הגמרא מספרת (סוטה לג ע"א) ששמעון הצדיק שמע קול שיוצא מבית קודש הקודשים ואומר בארמית: "בטילת עבידתא דאמר סנאה לאיתאה להיכלא" - בטלה הגזירה שאמר השונא להביא אל ההיכל. ובאותה שעה נהרג הקיסר, שהגמרא קוראת לו גסקלגס, ובטלו גזירותיו.

כתבו את השעה שבה שמע שמעון הצדיק את הקול, ואחר כך, כשהגיעה הידיעה מרומי, התברר שזו הייתה בדיוק השעה.

אפשר רק לדמיין את הפנים של שמעון הצדיק כשיצא החוצה - מחייך, מאיר, יודע. הנס שהבטיח בערב החג הגיע.

הסיפור הזה מלמד אותנו איך מתנהג יהודי ברגע מפחיד:

• לא נותנים לפחד לקחת את השמחה - שמעון הצדיק ציווה לחגוג את החג גם כשהגזירה עמדה בפתח.
• כשאין מה לעשות בידיים - מתפללים, ומאמינים שלתפילה יש כוח.
• עומדים חזק על מה שחשוב באמת, גם כשכולם חזקים מאיתנו.
• ובסוף - הישועה באה, לפעמים בדרך שאף אחד לא דמיין.

גם היום, לצערנו, אנחנו פוגשים מצבים קשים. יש טילים, יש אזעקות, יש משפחות שצריכות להתפנות מהבית. יש ילדים שגרים במקומות שבהם האזעקות כמעט לא נגמרות. יש ימים שבהם שומעים על אסון שקרה קרוב אלינו, לאנשים שאנחנו מכירים.

ויש גם קשיים קטנים יותר, אבל אמיתיים: פחד ממבחן, ריב עם חבר, דאגה למישהו חולה.

לכן חשוב כל כך ללמוד איך אדם מתמודד עם דבר קשה. לא כדי שלא נפחד אף פעם - אלא כדי שנדע מה לעשות כשאנחנו מפחדים.

בפרשת נח, אחרי המבול, יוצא נח מהתיבה. ומה הוא רואה? כלום. אין בתים, אין שכנים, אין חברים. כל העולם שהכיר נחרב, ונשארה רק אדמה רטובה וריקה.

תארו לעצמכם, חס ושלום, שאדם קם בבוקר, יוצא מהבית - והכול איננו. אין בית ספר, אין רחוב, אין עיר. איזה הלם, איזה פחד.

כך מתואר נח במדרשים: מבוהל, שבור, חרד. ה' מצווה עליו לבנות מחדש את העולם ולהביא ילדים - והוא חושש: בשביל מה? אולי זה יקרה שוב? אולי יבוא עוד מבול וכולם ימותו?

ומה עושה הקדוש ברוך הוא? הוא לא כועס על נח שהוא מפחד. הוא מרגיע אותו, ונותן לו הבטחה:

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. (בראשית ט, יא)

ולהבטחה הזאת הוא נותן סימן שאפשר לראות בעיניים:

אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. (בראשית ט, יג)

כאילו אומר לו: אין לך מה לפחד. תהיה רגוע. העולם לא ייחרב עוד. ומאז ועד היום, בכל פעם שרואים קשת בשמים - נזכרים בהבטחה.

מתי רואים קשת? כשיש גשם ושמש באותו זמן. טיפות הגשם עדיין יורדות, ובכל זאת השמש כבר מאירה דרכן.

זה בדיוק המסר: גם כשעדיין עצוב, גם כשהגשם עוד לא נגמר - כבר יש אור. אפשר להרגיש כאב, ובאותו רגע להרגיש גם תקווה.

הקשת לא מופיעה אחרי שהגשם נגמר. היא מופיעה בתוכו.

ראשי תיבות הם קיצור שנבנה מהאות הראשונה של כמה מילים. כולנו מכירים כאלה: רמב"ם - רבי משה בן מימון. מוצ"ש - מוצאי שבת. חז"ל - חכמינו זכרונם לברכה.

גם המילה קשת יכולה להיקרא כראשי תיבות, והיא מלמדת אותנו שלושה דברים:

• ק - קבלה
• ש - שינוי
• ת - תקווה

שלוש דרכים, שלושה צבעים בקשת, שעוזרים לאדם לעבור מצב קשה.

קבלה איננה ויתור עצוב. קבלה היא לדעת שגם מה שנראה רע עכשיו - הוא חלק מתוכנית טובה, גם אם עוד לא רואים אותה.

הגמרא (ברכות ס ע"ב) מספרת שרבי עקיבא הלך בדרך והגיע לעיר אחת. ביקש מקום ללון - ולא נתנו לו. אמר: כל מה שה' עושה, לטובה הוא עושה. הלך ללון בשדה. היו איתו נר, תרנגול וחמור. בא רוח וכיבה את הנר, בא חתול ואכל את התרנגול, בא אריה ואכל את החמור. ועל כל אחד מהם אמר: הכול לטובה.

באותו לילה באו חיילים ושבו את כל העיר. ורבי עקיבא, שישן לבד בחושך בשדה, בלי נר, בלי תרנגול שיקרא ובלי חמור שינער - לא נמצא. אמר לתלמידיו: הלא אמרתי לכם, כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה - הכול לטובה.

את המשפט של רבי עקיבא אומרים בארמית:

כל דעביד רחמנא לטב עביד

ומה זה אומר? "רחמנא" - הרחמן, הקדוש ברוך הוא. "כל דעביד" - כל מה שהוא עושה. "לטב עביד" - לטובה הוא עושה.

גם נחום איש גם זו, רבו של רבי עקיבא, חי כך. כשגנבו ממנו את המתנה שהביא לקיסר ומילאו את התיבה בחול, הוא אמר "גם זו לטובה" - והחול התגלה כחול פלא שהפך לחיצים ולחרבות, והקיסר שמח מאוד.

קבלה לא אומרת לשבת בחיבוק ידיים. הצבע השני של הקשת הוא שינוי: לשאול את עצמי - מה כן בידיים שלי?

היהודים בימי שמעון הצדיק לא יכלו לנצח את רומי בחרב. אבל הם יכלו לצאת יחד, להתפלל, לבכות לפני ה', לעמוד על שלהם. וזה מה שהם עשו.

גם אנחנו, במצב מפחיד, יכולים לעשות משהו: להתפלל, לומר פרק תהילים, לעזור למשפחה שהתפנתה, להתקשר לחבר שמפחד, להוסיף מצווה. כל מעשה קטן כזה מחזיר לנו את התחושה שאנחנו לא חסרי אונים.

מי שעושה משהו טוב - הפחד שלו נהיה קטן יותר.

הצבע השלישי הוא תקווה. לדעת שהמצב הקשה לא יימשך לעולם, ושיבוא יום של אור.

שמעון הצדיק אמר לעם בערב החג, כשעוד לא היה שום סימן לישועה: עשו את החג בשמחה, ה' יעשה לכם ניסים. זו תקווה אמיתית - לא כי כבר רואים את הסוף הטוב, אלא כי סומכים על מי שמבטיח אותו.

וזה גם מה שה' נתן לנח: לא רק הבטחה במילים, אלא קשת בענן - סימן שאפשר להרים אליו את העיניים ולהתמלא כוח מחדש.

קבלה, שינוי, תקווה. שלושה צבעים שמלווים אותנו בכל יום קשה:

• קבלה - מה שה' עושה, לטובה הוא עושה.
• שינוי - מה שבידיים שלי, אני עושה בכל הכוח.
• תקווה - ואני מחכה לישועה בשמחה, כי היא תבוא.

שמעון הצדיק לימד את זה את כל עם ישראל ברגע הכי מפחיד, ונח למד את זה מהקשת הראשונה שהופיעה בעולם. ואנחנו יכולים לקחת את זה איתנו - למבחן, לאזעקה, לכל יום שבו הגשם עוד יורד.