מה לומדים סטודנטים שנכנסים לכיתות כדי ללמד חוסן - על מורות, על מערכים, על ילדים שמתנגדים ועל הקשר שעושה את כל ההבדל
נכנסים לכיתה שיש לה כבר מורה, חוקים ואווירה משלה. הדבר הראשון שצריך ללמוד הוא לא המערך - אלא האדם שעומד לידכם.
יש מורות שעומדות בכיתה כמו שוטרות: מחזיקות את הילדים בשקט מוחלט, מעירות על כל לחישה. לפעמים זה עוזר מאוד, ולפעמים דווקא מפריע - כשהמטרה היא ליצור אווירה פתוחה וזורמת, שבה ילד מרגיש בנוח לספר מה עובר עליו.
ויש מורות הפוכות לגמרי: יושבות מאחור עם הלפטופ, מכינות את השיעור הבא, ונדמה שהן בכלל לא שם. ואז עולה השאלה - למה היא לא עוזרת?
התשובה היא שאין נוסחה אחת. תמיד צריך לעצור לרגע, ללמוד את המורה ולהתאים את עצמכם אליה. זה חלק מהעבודה, לא הפרעה לה.
הקשר עם המורה נבנה בדברים קטנים. קשר עין באמצע פעילות. משפט קצר רגע לפני שנכנסים: "היום אנחנו עושים תרגיל נשימות, אולי תוכלי לעזור לי עם הזוג שיושב מאחור?" ושיחה קצרה רגע אחרי: "היה לי קשה עם השניים האלה, איך כדאי לפזר אותם? אולי להושיב אותם במקומות אחרים?"
בכיתה אחת, דווקא המורה שישבה עם הלפטופ הפכה לשותפה הכי טובה. הקשר נבנה במבטים, ובפנייה פשוטה: "אנחנו צריכות את העזרה שלך - תחליטי את איפה לעצור, מתי להוריד את הווליום." לא באים לקחת ממנה את הכיתה. באים להיות איתה.
יש ימים שהכיתה פשוט לא מקשיבה. עשרים דקות של תחנונים, והחומר לא עובר. באחד הימים האלה נעשה צעד אמיץ: לעצור הכול. "חבר'ה, די. תשבו. עשרים דקות אני מנסה, ונשארו לנו עוד עשרים - כבר לא נספיק את מה שתכננו. אז לפחות בואו נדבר: מה קורה פה? למה?"
לא צעקה ולא עונש - שיחה. ופתאום כל השיעור השתנה. הילדים דיברו, הקשיבו, נפתחו. ודווקא השיעור הזה נשאר אחד הזכורים לטובה מכל השנה.
לפעמים הדבר הכי חשוב שאפשר ללמד בכיתה הוא לא מה שכתוב במערך - אלא איך עוצרים ומדברים על מה שקורה עכשיו.
לפני כל תוכן, לפני כל משחק - המקום, האווירה וההסכמות. זה הדבר הכי חשוב בעולם.
כשנכנסים לכיתה, הדבר הראשון הוא לייצר מרחב שהוא שלכם ושל הילדים. פעולה פשוטה כמו למחוק את הלוח - שלא יישאר עליו מה שהיה בשיעור הקודם - אומרת לילדים: עכשיו מתחיל משהו אחר.
ואחר כך דואגים לפרטים הקטנים: שהכיתה לא חמה מדי ולא קרה מדי, שלא יהיה ריב על המזגן, שכולם רואים ושומעים. נשמע שולי, אבל ילד שחם לו או שקר לו לא יכול להיות פתוח ללמוד דבר על רגשות.
הסטינג הוא לא הקדמה לעבודה - הוא חלק מהעבודה.
במערך הראשון כתוב לבנות עם הכיתה "חוקים". אבל יש מילה טובה יותר: חוזה.
חוקים מכתיבים מלמעלה. חוזה בונים יחד. שואלים את הילדים: מה נעים לכם? מה אתם רוצים שיהיה כאן? מה יעזור לכם להרגיש בנוח? הילדים מרגישים שזה שלהם - ולכן גם שומרים עליו.
באחד מבתי הספר הילדים ביקשו שאחד המפגשים ייערך בחוץ, בטבע. בגלל המלחמה זה לא יצא לפועל, אבל הבקשה נשמעה ונכנסה לתוכנית - כי כל ההסתכלות היא: מה עושה להם טוב, ומה הציפיות שלהם.
שתי כיתות באותה שכבה יכולות להיות שונות לגמרי. בכיתה אחת הילדים רצו לחבק בכל מפגש, שפכו אהבה כל השנה. הכיתה השנייה הייתה מאתגרת, רועשת, קשה.
ואז הגיע סוף השנה. מי השאיר מכתבים? מי צייר, מי כתב את המילים היפות? דווקא הכיתה המאתגרת.
זה שיעור חשוב לכל מי שעובד עם ילדים: לא תמיד רואים בזמן אמת מה נכנס. ילדים שנראים אדישים או מתנגדים קולטים לפעמים הכי עמוק - והם רק צריכים זמן כדי להראות את זה.
התוכנית מגיעה עם ערכים, מודלים ומערכים מצוינים. אבל שום דבר מהם לא שווה אם הוא לא עובר דרך קשר.
קל להיכנס לכיתה ממקום דידקטי, "מורתי": יש חומר, צריך להעביר אותו. אבל עם ילדים, ובמיוחד בתוכנית שעוסקת בחוסן, זה פשוט לא עובד.
קודם כל האמצעי הוא קשר, המטרה היא קשר, והחוסן עצמו - הוא קשר. אחרי שיש קשר, אפשר על הדרך להעביר גם תוכן. אבל תוכן שלא עובר דרך קשר - לא נכנס.
ילד שמרגיש שרואים אותו, שמחכים לו, שמישהו בא בשבילו - יקשיב גם לתרגיל הנשימות. ילד שמרגיש שהוא עוד אחד ברשימה - לא יקשיב לשום דבר.
לימוד רגשות הוא לא רק לתת להם שמות על הלוח. ילדים בגיל הזה עוד לא מילוליים מספיק כדי ללמוד הכול מדיבור. הם לומדים מההתנהגות שלנו - מהדוגמה האישית.
כשהכיתה לא הקשיבה ועצרנו לדבר על זה, הילדים ראו משהו חשוב: איך מבוגר מתמודד עם תסכול. איך הוא אומר "קשה לי עכשיו" בלי לצעוק ובלי להתפרק. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שהם ילמדו.
וזה עובד גם בכיוון ההפוך: אם תקשקשו מאחור עם החברה, אם תהיו חסרות סבלנות - זה מה שייכנס להם הכי חזק.
טיפ אחד שכדאי לקחת איתכם: חייכו. הרבה. ילדים קטנים בשמונה בבוקר לא צריכים עוד מבוגר רציני וחמור סבר - הם צריכים מישהו שמח לראות אותם. החיוך פשוט ממגנט אותם.
הקשר האישי נבנה גם מדברים קטנים ומצחיקים. ילד אחד המליץ שוב ושוב על מסעדה שהוא אוהב, עד שיום אחד באמת הלכנו לאכול שם - ובמפגש הבא סיפרנו לו. שבועיים שלמים הכיתה צחקה מזה, והוא הרגיש שמישהו באמת הקשיב לו.
לפעמים ארוחה אחת במסעדה שילד המליץ עליה שווה יותר מעשרה מערכים.
המערכים מוכנים ומושקעים. אבל הם מתעוררים לחיים רק כשאתם מביאים את עצמכם לתוכם, ומתאימים אותם לכיתה שמולכם.
היה תסכול לא קטן סביב המערכים: לפעמים הם לא מתאימים, לפעמים נראים ארוכים מדי או מנותקים מהכיתה. הגישה שעבדה הכי טוב היא פשוטה: קודם כל באים לעבור את המערך בעצמכם, ברצון.
גם לנו לפעמים אין כוח. אבל אם נבוא עם פרצוף חמוץ, נעביר את המערך בלי חשק - גם השיעור ייראה כך. ואם נבוא ונגיד: "סבבה, זה המערך, אני אעשה הכי טוב שאני יכולה כדי ללמד אותם טכניקת נשימה" - אז הצלחתי. ואם לא הצלחתי - גם בסדר, ניסיתי באמת.
והצלחות קטנות הן הצלחות אמיתיות: ילד שסיפר על ציור שעשה, חמש דקות שקט מהריב שהיה בהפסקה. אם העברנו משחק אחד וערך אחד - הצלחנו.
המערכים כתובים בצורה כללית, אבל הכיתה שמולכם היא ספציפית מאוד. כיתה שחיה מלחמה, שומעת בומים, שקופצת באמצע השיעור כשמפעילים את הצופר בחוץ - לא תמיד תתאים לכל משחק. יש משחקים שפשוט לא מתאים לעשות ברגישות הזו.
לכן חשוב לשבת לפני, לקרוא את המערך ולחפש בו את מה שמתחבר אליכם. במערכים יש דרגות ואפשרויות - מותר לנווט ולשנות. עם הזמן לומדים את הכיתות: "הם לא אוהבים את סוג המשחקים האלה", "כאן עובד יותר משחק בתנועה" - והתיעוד הזה מפשט המון.
יש פרגון גדול לגמישות. מותר, ואפילו רצוי, להביא רעיונות משלכם, יצירתיות משלכם ומה שאתם אוהבים לתוך המערכים. ולא רק מותר - הרבה דברים שנכנסו למערכים בשנים הקודמות הגיעו בזכות סטודנטים יצירתיים במיוחד, ויש מערכים שלמים בתיקיות שקבוצות של סטודנטים הכינו.
גם המשוב חשוב: מה עבד, מה שיניתם, מה אמרה המורה. ממנו לומדים לשנה הבאה מה להכניס ומה להוציא.
המערך נותן מסגרת. אתם נותנים לו נשמה.
עבודה בזוגות, ציוד, תיאום עם המורה ודיווח - הצד המעשי שמחזיק את כל השאר.
עבודה בזוג היא מתנה, בתנאי שמכירים את החוזקות והחולשות של כל אחד. כשאחת יודעת שלשנייה קשה בבקרים ושהיא צריכה עוד חמש דקות במיטה - היא מחפה עליה ודואגת שתגיע. וכשהשנייה יודעת שלראשונה קשה לשבת ולכתוב - היא זו שאומרת: "יאללה, היום יושבות ומכינות את המפגשים לשבועיים הבאים, כדי שלא נתעסק בזה ברגע האחרון."
זה בדיוק כמו החוזה עם הכיתה: חוזה גם בתוך הזוג. מה כל אחת צריכה, ואיפה כל אחת נותנת.
לא צריך להתכונן כל שבוע מאפס. מה שעבד: פעם בשבועיים יושבים יחד, עוברים על המערכים של השבועיים הבאים, ומתאימים אותם לכיתה. כך נשארים עם יד על הדופק ולא עושים משהו שלא מתאים.
ויום לפני כל מפגש - מבט אחרון: מה יש בקופסה? איזה ציוד חסר? אם חצי מהציוד לא הגיע, מחליפים את המשחק שתוכנן במשחק אחר. ברגע שמכירים את הכיתה, רבע שעה של התאמה מספיקה.
לכל מערך מגיע ארגז עם הציוד שהוא צריך. ומה שחסר - אפשר לבקש מבית הספר, ובדרך כלל נותנים בשמחה.
כדאי לשלוח למורה את המצגת יום לפני. כך היא כבר פותחת אותה בכיתה, ואם צריך מספריים או חומרים אחרים - הכול מחכה מוכן. לא צריך שלושה ימים מראש; יום אחד מספיק, ובתי ספר רבים מקסימים בשיתוף הפעולה.
צריך למלא שעות - בכניסה לבית הספר ובציאה ממנו, ואפשר גם להשלים אחר כך. יש גם דוח קצר על מה שנעשה.
זה נשמע כמו עוד בירוקרטיה, אבל הדוח הוא הכלי שבעזרתו לומדים מה עובד ומה לא, ומה להכניס לשנה הבאה. הוא גם מראה למערכת מה באמת קורה בשטח. וכדאי לכתוב בו לא רק "עשינו", אלא מה הלך טוב, מה שיניתם, ומה אמרה המורה.
וחשוב לדעת: התוכנית תומכת מאוד. גם כשהיו חודשים של זומים, מלחמה ושינויים - כל עוד באים בטוב, מראים אחריות ושמים את הלב במקום הנכון, התוכנית איתכם.
קל מאוד לבקר את המורה מהצד. קשה הרבה יותר לזכור מה היא סוחבת על הכתפיים.
סטודנטים מגיעים מהאוניברסיטה, בני עשרים וחמש, חלקם ישר מהמילואים - ולפעמים רואים מורה מתוסכלת, עייפה, שמחזיקה את הכיתה בדרך שלא נראית להם נכונה. מהר מאוד מתחילה שיפוטיות.
אבל צריך לזכור: אנחנו נכנסים באמצע השנה. המורות התחילו בספטמבר. הן עברו מלחמה, לימדו בזום כשבבית ארבעה ילדים, וג'נגלו אלף דברים. זה אחד התפקידים הקשים ביותר שיש.
אורח לרגע רואה כל פגם. אבל אנחנו לא בנעליים שלהן.
אם נגיע עם כמה שפחות שיפוטיות, וכמה שיותר סקרנות - יכולת לשאול, להעריך את מה שכן עובד וללמוד ממנו - יהיה לנו הרבה יותר סיכוי להשתלב בכיתה ולשפר לילדים אפילו שעה אחת בשבוע.
מורה שמרגישה שבאו לבקר אותה - תסגר. מורה שמרגישה שבאו לעזור לה ולהעריך אותה - תפתח את הכיתה בשמחה.
במפגשים האישיים אין מערך שמתאים לכל ילד. כאן נדרשת הכי הרבה יצירתיות - והכי הרבה סבלנות.
כל ילד הוא עולם בפני עצמו, ואין דרך לכתוב מערך שיתאים בדיוק לכל אחד. לכן במפגשים האישיים צריך להביא הרבה יותר מעצמכם.
מה עבד? חפיסת קלפים פשוטה. משחקים "מלחמה", ולכל מספר יש משימה: שמונה - לספר משהו שהיה קצת קשה השבוע; שלוש - משהו מצחיק שקרה בכיתה; מספר אחר - חוויה עם המשפחה. ככה שוברים את הקרח בלי שהילד ירגיש שחוקרים אותו.
ולפעמים פשוט לומדים מה הילד אוהב. ילד אחד אהב כדור - אז שיחקו כדור. תוך כדי משחק הוא פרק לחץ גדול שהיה לו מהבית: שכולם כל הזמן מסתכלים עליו ודואגים לו. הוא לא היה צריך מערך. הוא היה צריך מישהו שישחק איתו.
התנגדות היא לא תמיד "לא בא לי" רועש. לפעמים היא שקטה: ילדה שלא מדברת, לא עונה, לא לוקחת חלק. הדחף הראשון הוא לעשות הכול כדי לפתוח אותה.
אבל מה שעבד היה ההפך: לעזוב אותה. לתת לה מקום. "בואי, שבי איתנו פה." להמשיך את הפעילות - ציור מודרך, שבו כל אחת מוסיפה דברים לפי מה שהיא מרגישה - בלי ללחוץ עליה להשתתף.
כך עברו חודשיים. ואחרי חודשיים היא התחילה להשתתף, בדרך שלה. ואיזו השתתפות - פתאום היא הייתה הכי פעילה.
אנחנו נורא חוששים מהתנגדות. אבל צריך לעשות סוויץ' בראש: התנגדות של ילד היא ילד ששומר על עצמו.
לא היינו רוצים שילדים יבואו ויחבקו כל מבוגר שנכנס לכיתה. בריא שילד יבדוק אם אפשר לתת אמון - זה שלב טבעי בכל קשר. ילד שמתמסר מיד לכל אחד עלול להגיע למקום חשוף מדי.
התפקיד שלנו הוא לא לשבור את ההתנגדות, אלא להביא את הגמישות שלנו ולעזור לילד לעבור את השלב הזה בקצב שלו.
אחד הרגעים הקשים ביותר: מגיעים לאסוף ילד מהכיתה למפגש האישי, והוא אומר מול המורה ומול כל הילדים: "אני לא רוצה ללכת איתה." זה משפיל, זה מביך, וצריך לדעת מה עושים.
קודם כל - ברור שלא לוקחים בכוח, גם אם המורה לוחצת. אומרים משהו כמו: "אתה לא חייב. אני שומרת לך את השעה הזאת, ואם תרצה בשבוע הבא - אתה מוזמן." כך מסמנים שזה לא הכרח אלא משהו של כיף, ושהדלת תמיד פתוחה.
ילד שיודע שהדלת פתוחה - יחזור אליה כשיהיה מוכן.
סטודנטית אחת הגיעה מיואשת: "היא לא מדברת, אני לא מצליחה להגיע אליה. בואו נוותר." הפנייה הגיעה ליועצת בית הספר, והתשובה שלה הפתיעה:
"זאת ילדה שאף אחד לא נלחם עליה. תגידי לסטודנטית שהיא נלחמת עליה - בזה שהיא ממשיכה להגיע כל שבוע."
אם ילד ממשיך להגיע, יש משהו שגורם לו להגיע. הסטודנטית המשיכה. ובסוף השנה, מכל בית הספר, היועצת זכרה דווקא את הילדה הזו. היא אמרה שזה היה המקרה החשוב ביותר - כי הילדה ראתה שלא ויתרו עליה, ופתאום נפתחה.
חשוב לדעת את הגבולות. יש הנחיות לבתי הספר אילו ילדים מתאימים למפגשים האישיים, ומשתדלים שלא יהיו אלה מקרי הקצה. לא כי אי אפשר לעזור להם, אלא כי הם כבר מקבלים טיפול ותשומת לב. המטרה היא להגיע גם לשקטים, גם לנבוכים, גם לאלה שצריך להעצים ושאף אחד לא שם לב אליהם.
וגם מי שלומד פסיכולוגיה צריך לזכור: בכיתה ובמפגש האישי אנחנו לא בטיפול רגשי. את החשיבה הטיפולית עושים בהדרכה, עם המדריכים. בשטח, אנחנו הכי קרובים לאח גדול או לאחות גדולה - קשר שמטרתו להעצים ולחזק.
ומה עם הילדים שלא שותקים, אלא מפריעים? גם כאן יש טריק פשוט.
ילד מפריע באמצע משחק. במקום להעיר לו, הופכים את זה: "וואו, יש לך משהו להגיד? מה רצית להגיד? בוא, תשתף אותנו!"
קורים אז שני דברים. יש ילדים שרק רצו להפריע - וכשנותנים להם את הבמה הם נבהלים, נסוגים ושותקים. ויש ילדים שדווקא מתעלים את זה: עונים תשובה אמיתית, טובה, ומופתעים בעצמם שנתנו להם להשתתף - כי הם בכלל באו להפריע.
ההפרעה היא לפעמים פשוט בקשה להיראות. כשרואים את הילד - ההפרעה הופכת להשתתפות.