להלן מערך חינוכי, רגשי ומרתק על הסיפור התלמודי המפורסם של רבה בר בר חנן והסבלים (החביות שנשברו) . המערך מעובד במיוחד לבנים בכיתות ב'-ד' (חינוך דתי-לאומי), תוך שימוש בכללי הסטוריטלינג, תיאורים חושיים והקפדה מוחלטת על כבוד התורה וחכמיה.
הסיפור מנוקד במלואו כנדרש.
פְּתִיחָה: חֹם בְּשׁוּקָהּ שֶׁל בָּבֶל
יְלָדִים, עִצְמוּ אֶת הָעֵינַיִם. דַּמְיְנוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ קוֹפַחַת וְלוֹהֶטֶת מֵעַל שׁוּק עַתִּיק בְּאֶרֶץ בָּבֶל. אֲוִיר חַם מְמַלֵּא אֶת הָרְחוֹב, וּבַאֲוִיר מִתְעַרְבְּבִים רֵיחוֹת שֶׁל תַּבְלִינִים חֲרִיפִים, דָּגִים מְלוּחִים וְאֶשְׁכְּלוֹת עֲנָבִים מְתוּקִים.
הַשּׁוּק הוֹמֶה מֵאָדָם. אֲנָשִׁים רָצִים, סוֹחֲרִים צוֹעֲקִים, וּבַפִּנָּה עוֹמְדִים כַּמָּה סַבָּלִים.
יְלָדִים, לִהְיוֹת סַבָּל לִפְנֵי אַלְפַּיִם שָׁנָה זֶה הָיָה הַמִּקְצוֹעַ הֲכִי קָשֶׁה בָּעוֹלָם. לֹא הָיוּ מַשָּׂאִיּוֹת וְלֹא מַלְגֵּזוֹת. אֲנָשִׁים הָיוּ מַעֲמִיסִים אֲבָנִים כְּבֵדוֹת, עֵצִים אוֹ חָבִיּוֹת עֲנָקִיּוֹת עַל הַגַּב שֶׁלָּהֶם, וְסוֹחֲבִים אוֹתָם קִילוֹמֶטְרִים אֲרֻכִּים, כְּשֶׁהַזֵּעָה נוֹטֶפֶת עַל פְּנֵיהֶם. מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵד כְּסַבָּל הָיָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל אָדָם עָנִי מְאֹד, שֶׁמְּחַפֵּשׂ מַטְבֵּעַ אֶחָד קָטָן כְּדֵי לִקְנוֹת לֶחֶם יָבֵשׁ לְיְלָדָיו הָרְעֵבִים.
בְּאוֹתוֹ יוֹם, הִגִּיעַ לַשּׁוּק הָאָמוֹרָא הַקָּדוֹשׁ, הָרַב הַגָּדוֹל רַבָּה בַּר בַּר חָנָן .
רַבָּה הָיָה צָרִיךְ לְהַעֲבִיר כַּמָּה חָבִיּוֹת כְּבֵדוֹת שֶׁל יַיִן נָדִיר וְיָקָר מְאֹד. זֶה לֹא יַיִן רָגִיל, זֶה יַיִן מְשֻׁבָּח שֶׁשָּׁוֶה הוֹן רַב. הוּא נִגַּשׁ לַסַּבָּלִים וּבִקֵּשׁ: "קְחוּ בְּבַקָּשָׁה אֶת חָבִיּוֹת הַיַּיִן שֶׁלִּי לַמַּחְסָן, וַאֲשַׁלֵּם לָכֶם עַל עֲבוֹדַתְכֶם".
הַסַּבָּלִים שָׂמְחוּ. יֵשׁ עֲבוֹדָה! הַיּוֹם יִהְיֶה לָהֶם אוֹכֶל! הֵם הֶעֱמִיסוּ אֶת חָבִיּוֹת הַחֶרֶס הַכְּבֵדוֹת עַל כִּתְפֵיהֶם, וְהִתְחִילוּ לִצְעֹד לְאַט לְאַט.
הַהַחְלָקָה וְהַשֶּׁבֶר
הַדֶּרֶךְ הָיְתָה אֲרֻכָּה וּמְלֵאָה בַּאֲבָנִים קְטַנּוֹת וּמִכְשׁוֹלִים. הַסַּבָּלִים נָשְׁמוּ בִּכְבֵדוּת: אָאאחח... הַאאחח... הַיָּדַיִם שֶׁלָּהֶם רָעֲדוּ מֵרֹב מַאֲמָץ. הֵם הִשְתַּדְּלוּ לָלֶכֶת בִּזְהִירוּת, אֲבָל פִּתְאוֹם... רֶגֶל שֶׁל אֶחָד הַסַּבָּלִים נִתְקְלָה בְּאֶבֶן.
הוּא הִתְנַדְנֵד. הַחָבִית נָטְתָה הַצִּדָּה. הוּא נִסָּה לִתְפֹּס אוֹתָהּ עִם יָדָיו הַמְּיֻבָּלוֹת, אֲבָל זֶה הָיָה מְאֻחָר מִדַּי.
טְרָאח!!! קְרָאק!!
חָבִית הַחֶרֶס צָנְחָה עַל הָרִצְפָּה וְהִתְנַפְּצָה לְעַשְׂרוֹת חֲתִיכוֹת. וּבַהֲבָלָה, סַבָּל שֵׁנִי שֶׁהָלַךְ מֵאֲחוֹרָיו נִתְקַל בּוֹ, וְגַם הַחָבִית שֶׁלּוֹ הִתְרַסְּקָה אֱלֵי קַרְקַע.
שֶׁקֶט הִשְׁתָּרֵר בָּרְחוֹב. סִמְטַת הָאֶבֶן הוּצְפָה מִיָּד בְּנוֹזֵל אָדֹם וּסְמִיךְ. רֵיחַ מָתוֹק וְחָזָק שֶׁל יַיִן יָקָר עָלָה בָּאֲוִיר, כְּשֶׁהַיַּיִן נִסְפַּג עָמֹק בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה הַיְּבֵשָׁה.
הַסַּבָּלִים עָמְדוּ שָׁם, חִוְרִים כְּמוֹ סִיד. הֵם הָרְסוּ הַרְבֵּה מְאֹד כֶּסֶף!
הַדִּין וְהַמִּשְׁכּוֹן
רַבָּה בַּר בַּר חָנָן רָאָה אֶת זֶה, וְכָאַב לוֹ מְאֹד. הַיַּיִן הַזֶּה הָיָה רְכוּשׁוֹ וּפַרְנָסָתוֹ.
לְפִי דִּין תּוֹרָה (לְפִי הַהֲלָכָה וְהַחֹק הַיָּבֵשׁ), אִם אָדָם עוֹבֵד אֵצֶל מִישֶׁהוּ וּבִגְלַל רַשְׁלָנוּת אוֹ חֹסֶר זְהִירוּת הוּא שׁוֹבֵר לַבַּעַל הַבַּיִת דָּבָר יָקָר – הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ! צֶדֶק זֶה צֶדֶק.
"אַתֶּם צְרִיכִים לְשַׁלֵּם עַל הַיַּיִן שֶׁשְּׁבַרְתֶּם," אָמַר לָהֶם רַבָּה.
"אֲבָל... כְּבוֹד הָרַב," בָּכוּ הַסַּבָּלִים, "אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים עֲנִיִּים. אֵין לָנוּ אֲפִלּוּ פְּרוּטָה אַחַת מְנוּקֶבֶת בַּכִּיס! אֵיךְ נְשַׁלֵּם עַל יַיִן כָּל כָּךְ יָקָר?"
רַבָּה בַּר בַּר חָנָן יָדַע אֶת הַדִּין. כַּאֲשֶׁר אָדָם חַיָּב כֶּסֶף וְאֵין לוֹ, לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁנִּקְרָא "מַשְׁכּוֹן" (עֵרָבוֹן) – חֵפֶץ כָּלְשֶׁהוּ שֶׁשָּׁוֶה כֶּסֶף, עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם אֶת הַחוֹב. וּמָה הָיָה הַדָּבָר הַיָּחִיד בָּעוֹלָם שֶׁהָיָה לַסַּבָּלִים? גְּלִימוֹת הַבַּד הַפְּשׁוּטוֹת שֶׁהָיוּ עֲלֵיהֶם. רַבָּה לָקַח מֵהֶם אֶת בִּגְדֵיהֶם (אֶת הַמְּעִילִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁלָּהֶם) כְּמַשְׁכּוֹן לְתַשְׁלוּם הַחוֹב, כְּדִינָא דִּגְמָרָא.
הַסַּבָּלִים נָשְׁמוּ בְּכֹבֶד וְרָעֲדוּ מִקֹּר, לְלֹא מְעִיל, לְלֹא כֶּסֶף וּלְלֹא מָזוֹן. הֵם הֶחְלִיטוּ לָלֶכֶת אֶל צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם – אֶל הָרַב הַגָּדוֹל שֶׁשְּׁמוֹ הָיָה "רַב" (אַבָּא אֲרִיכָא), נְשִׂיא גּוֹלַת בָּבֶל, שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהֶם דִּין תּוֹרָה עִם רַבָּה בַּר בַּר חָנָן.
הַמִּשְׁפָּט הַמֻּפְלָא אֵצֶל רַב
דַּמְיְנוּ אֶת הַסְּצֵנָה, יְלָדִים. אֲנַחְנוּ נִכְנָסִים לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. קָרִיר וְנָעִים מִבִּפְנִים. סְפָרִים מֻנָּחִים עַל שֻׁלְחָנוֹת אֲרֻכִּים עֲשׂוּיִים עֵץ. בַּקָּצֶה, יָשַׁב הָרַב הַקָּדוֹשׁ, מוֹרָם מֵעָם. מִצַּד אֶחָד צוֹעֲדִים הַסַּבָּלִים הָעֲנִיִּים, בְּגָדֵיהֶם קְרוּעִים וּפְנֵיהֶם שְׁחוּחוֹת מִצַּעַר. מִצַּד שֵׁנִי עוֹמֵד רַבָּה בַּר בַּר חָנָן.
הַסַּבָּלִים בּוֹכִים בְּקוֹל דַּק וְרוֹעֵד: "כְּבוֹד הָרַב, שָׁבַרְנוּ בְּטָעוּת חָבִיּוֹת. הוּא לָקַח לָנוּ אֶת הַבְּגָדִים. קַר לָנוּ. אֵין לָנוּ מָה לִלְבֹּשׁ בַּלַּיְלָה".
רַב שָׁתַק. לִבּוֹ הַטָּהוֹר שֶׁל גְּדוֹל הַדּוֹר הִתְמַלֵּא בְּרַחֲמִים עֲצוּמִים עַל הַיְּהוּדִים הָעֲנִיִּים הָאֵלֶּה.
הוּא הֵרִים אֶת מַבָּטוֹ וְהִסְתַּכֵּל עַל תַּלְמִידוֹ הַגָּדוֹל, רַבָּה.
"רַבָּה", שָׁאֲגָה קוֹלוֹ הַנָּעִים וְהֶחָזָק שֶׁל רַב, "תַּחֲזִיר לָהֶם אֶת הַגְּלִימוֹת שֶׁלָּהֶם".
רַבָּה בַּר בַּר חָנָן פָּתַח עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת מֵרֹב הַפְתָּעָה! "כְּבוֹד הָרַב," הוּא שָׁאַל מֻפְתָּע, "הַאִם זֶה הַדִּין?! הֲרֵי בַּתּוֹרָה כָּתוּב שֶׁמִּי שֶׁמַּזִּיק וְשׁוֹבֵר – חַיָּב לְשַׁלֵּם! לָמָּה שֶׁאַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַמַּשְׁכּוֹן?!"
הִסְתַּכֵּל רַב בְּרַבָּה, וְאָמַר לוֹ פָּסוּק קָדוֹשׁ מִסֵּפֶר מִשְׁלֵי: "כֵּן, זֶה הַדִּין בִּשְׁבִילְךָ! כִּי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אָמַר: 'לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים' . אָדָם גָּדוֹל וְטוֹב כָּמוֹךָ, צָרִיךְ לְוַתֵּר מִשֶּׁלּוֹ כְּדֵי לְרַחֵם עַל עֲנִיִּים. זֶה נִקְרָא לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין!".
רַבָּה בַּר בַּר חָנָן לֹא הִתְוַכֵּחַ אֲפִלּוּ שְׁנִיָּה אַחַת. הוּא הֵבִין שֶׁגְּדֻלַּת הַתּוֹרָה הִיא חֶסֶד. הוּא הָלַךְ לַצַּד, הֵבִיא אֶת הַגְּלִימוֹת, וְהֶחֱזִיר אוֹתָן לַסַּבָּלִים. הַסַּבָּלִים הִתְעַטְּפוּ בַּבְּגָדִים וְחִיְּכוּ בַּהֲקָלָה.
אֲבָל... הֵם עֲדַיִן לֹא זָזוּ הַחוּצָה.
הֵם הִבִּיטוּ שׁוּב עַל הָרַב בְּבַיְשָׁנוּת, וְאָמְרוּ לוֹ: "כְּבוֹד הָרַב... אֲנַחְנוּ עֲנִיִּים. יָגַעְנוּ וְטָרַחְנוּ כָּל הַיּוֹם לִסְחֹב אֶת הֶחָבִיּוֹת. עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ רְעֵבִים. הַבֶּטֶן שֶׁלָּנוּ מְקַרְקֶרֶת, וְאֵין לָנוּ שׁוּם דָּבָר לְהָבִיא לַיְּלָדִים בַּבַּיִת! עָבַדְנוּ אֵצֶל רַבָּה עֲבוֹדָה קָשָׁה, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהֶחָבִיּוֹת נִשְׁבְּרוּ, לֹא קִבַּלְנוּ מַשְׂכֹּרֶת...".
הַהַכְרָעָה שֶׁמֵּעַל לַטֶּבַע
שׁוּב הִשְׁתָּרֵר שֶׁקֶט עָמֹק בְּבֵית הַדִּין.
רַב הִסְתּוֹבֵב אֶל רַבָּה בַּר בַּר חָנָן, וְאָמַר אֶת אוֹתָן מִלִּים פַּסְקָנִיּוֹת: "רַבָּה, שַׁלֵּם לָהֶם אֶת הַמַּשְׂכֹּרֶת שֶׁלָּהֶם!".
יְלָדִים! בּוֹאוּ נַחְשֹׁב עַל זֶה רֶגַע! נַנִּיחַ שֶׁאִינְסְטֶלָטוֹר מַגִּיעַ לְבַיִת לְתַקֵּן צִנּוֹר, וּבִמְקוֹם לְתַקֵּן הוּא מְפוֹצֵץ אֶת כָּל הַצִּנּוֹרוֹת וּמֵצִיף אֶת הַבַּיִת בְּמַיִם. מִישֶׁהוּ הָיָה מְשַׁלֵּם לוֹ עַל הָעֲבוֹדָה?! לֹא רַק שֶׁלֹּא מְשַׁלְּמִים לוֹ, הוּא חַיָּב פִּצּוּיִים עֲנָקִיִּים!
וְכָאן הַסַּבָּלִים שָׁבְרוּ לְרַבָּה אֶת הַיַּיִן הַיָּקָר שֶׁלּוֹ, וְעַכְשָׁו הֵם רוֹצִים תַּשְׁלוּם?!
רַבָּה פָּעַר מַמָּשׁ אֶת פִּיו. "כְּבוֹד הָרַב! הַאִם זֶה הַדִּין?! וְכִי מַגִּיעַ לָהֶם עַל זֶה עֲדַיִן כֶּסֶף?!" הִזְדַּעֵק רַבָּה, כִּי הָאֱמֶת (הַמִּשְׁפָּטִית) הָיְתָה בְּהֶחְלֵט מִצִּדּוֹ. אֵין שׁוּם חֹק בָּעוֹלָם שֶׁמְּחַיֵּב אוֹתוֹ לְשַׁלֵּם!
אֲבָל רַב, נְשִׂיא בָּבֶל, הֵישִׁיר לְעֶבְרוֹ מַבָּט חַם, נוֹקֵב וְאוֹהֵב, וְהִשְׁלִים לוֹ אֶת הֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק מִסֵּפֶר מִשְׁלֵי:
"כֵּן. כָּךְ יַעֲשֶׂה רַבָּה בַּר בַּר חָנָן. כִּי הַפָּסוּק מַמְשִׁיךְ וְאוֹמֵר: 'וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר' ! אַתָּה אָדָם צַדִּיק, רַבָּה. צַדִּיק מִסְתַּכֵּל עַל הַלֵּב וְעַל הַמְּצוּקָה שֶׁל הַזּוּלַת. צַדִּיק מְשַׁלֵּם לָעֲנִיִּים הָאֵלֶּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם לֶחֶם לַיְּלָדִים, אֲפִלּוּ שֶׁהוּא הִפְסִיד בִּגְלָלָם אֶת הַיַּיִן".
פָּנָיו שֶׁל רַבָּה בַּר בַּר חָנָן הֵאִירוּ. הוּא לֹא כָּעַס וְלֹא הִתְמַרְמֵר. לְהֵפֶךְ, הוּא הִכְנִיס יָד לְכִיסוֹ, הוֹצִיא מַטְבְּעוֹת שֶׁל כֶּסֶף (זֶה עוֹד כֶּסֶף שֶׁהוּא הִפְסִיד הַיּוֹם מִכִּיסוֹ הַפְּרָטִי!), וְנָתַן בְּשִׂמְחָה לַסַּבָּלִים, בְּעֵינַיִם מְאִירוֹת.
הַסַּבָּלִים יָצְאוּ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ שְׂמֵחִים, מְבָרְכִים אֶת ה', וּמְהַלְלִים אֶת תּוֹרַת הַחֶסֶד שֶׁל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל!
א. שְׁאֵלַת פְּתִיחָה (לִפְנֵי הַסִּפּוּר):
"יְלָדִים, סַפְּרוּ לִי: קָרָה לָכֶם פַּעַם שֶׁשְּׁבַרְתֶּם מַשֶּׁהוּ שֶׁל אָחִיכֶם הַגָּדוֹל, אוֹ שֶׁל חָבֵר בַּכִּתָּה, וּמַמָּשׁ, מַמָּשׁ נִבְהַלְתֶּם? מָה הָיְתָה הַהַרְגָּשָׁה שֶׁלָּכֶם בְּאוֹתוֹ רֶגַע? וְאֵיךְ קִוִּיתֶם שֶׁהוּא יָגִיב? הַיּוֹם נִלְמַד עַל צַדִּיק וְגָדוֹל, שֶׁשָּׁבְרוּ לוֹ אֶת הַדָּבָר שֶׁעָלָה לוֹ מִילְיוֹנִים..."
ב. הֶעָרוֹת בִּצּוּעַ וּסְטוֹרִיטֶלִינְג:
ג. הַמְלָצוֹת לְמַצֶּגֶת (4 שְׁקוּפִיּוֹת בִּצְנִיעוּת וּקְדֻשָּׁה):
ד. פְּעִילוּת מְסַכֶּמֶת (לַכִּתָּה):
הַמִּשְׁפָּט – "שׁוּרַת הַדִּין" מוּל "לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין"
משחק תפקידים: הזמן שלושה ילדים (אחד יהיה ה'מזיק' ששבר קלמר לחבר, אחד יהיה ה'ניזוק' שהקלמר שלו, ואחד 'רב' דיין).
ה'מזיק' אומר: "בטעות שברתי!". ה'ניזוק' דורש: "אבל זה קלמר יקר!". המורה/הדיין אומר שעל פי "שורת הדין" הילד ששבר חייב לקנות קלמר חדש.
ואז שואלים את הכיתה: "איך הילד שהקלמר שלו יוכל לנהוג עכשיו לפנים משורת הדין ?"
הילדים יענו פתרונות של וויתור (למשל: למחול לו לגמרי, לבקש רק שידביק, לחלוק חצי-חצי כי זה היה בטעות). המסר יופנם באופן מעשי מהכיתה.
מקורות: תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ג עמוד א': "רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקלינהו לגלימייהו. אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין (כן), 'למען תלך בדרך טובים'. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב להו אגרייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, 'וארחות צדיקים תשמור'." ספר משלי, פרק ב', פסוק כ' : "לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר".
| משפט מן המעשה או שינוי שלו | נכון | לא נכון | תקנו או הביאו הוכחה |
|---|---|---|---|
| יְלָדִים, לִהְיוֹת סַבָּל לִפְנֵי אַלְפַּיִם שָׁנָה זֶה הָיָה הַמִּקְצוֹעַ הֲכִי קָשֶׁה בָּעוֹלָם. | □ | □ | |
| בסיפור לא התרחש הדבר הבא: חָבִית הַחֶרֶס צָנְחָה עַל הָרִצְפָּה וְהִתְנַפְּצָה לְעַשְׂרוֹת חֲתִיכוֹת. | □ | □ | |
| מִצַּד אֶחָד צוֹעֲדִים הַסַּבָּלִים הָעֲנִיִּים, בְּגָדֵיהֶם קְרוּעִים וּפְנֵיהֶם שְׁחוּחוֹת מִצַּעַר. | □ | □ | |
| בסיפור לא התרחש הדבר הבא: אָדָם גָּדוֹל וְטוֹב כָּמוֹךָ, צָרִיךְ לְוַתֵּר מִשֶּׁלּוֹ כְּדֵי לְרַחֵם עַל עֲנִיִּים. | □ | □ | |
| כִּי הַפָּסוּק מַמְשִׁיךְ וְאוֹמֵר: 'וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר' ! | □ | □ |
כתבו ליד כל אירוע מספר מ־1 עד 5 לפי סדר התרחשותו בסיפור.
| האירוע הנתון | מה גרם לו? | מה הייתה תוצאתו? |
|---|---|---|
| חָבִית הַחֶרֶס צָנְחָה עַל הָרִצְפָּה וְהִתְנַפְּצָה לְעַשְׂרוֹת חֲתִיכוֹת. | ||
| אָדָם גָּדוֹל וְטוֹב כָּמוֹךָ, צָרִיךְ לְוַתֵּר מִשֶּׁלּוֹ כְּדֵי לְרַחֵם עַל עֲנִיִּים. |
ציירו כל אירוע והוסיפו מתחתיו משפט מתאים.
| רגע מן הסיפור | הדמויות | מה יאמרו או יעשו? |
|---|---|---|
| חָבִית הַחֶרֶס צָנְחָה עַל הָרִצְפָּה וְהִתְנַפְּצָה לְעַשְׂרוֹת חֲתִיכוֹת. | ||
| עָבַדְנוּ אֵצֶל רַבָּה עֲבוֹדָה קָשָׁה, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהֶחָבִיּוֹת נִשְׁבְּרוּ, לֹא קִבַּלְנוּ… |
| ידיעת פרטי הסיפור | סדר וסיבה־תוצאה | ראיות מן הטקסט | הבנת המסר | יצירתיות ויישום |
|---|---|---|---|---|
| 25 | 20 | 20 | 20 | 15 |