הערות הגרי״ש אלישיב, מסכת יומא דף פה עמוד ב

אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת. ולכאורה וכי זה ולא אחר, והא כל אחר שהיה בסכנה נמי היו צריכים לחלל עליו את השבת. ומכח קושיא זו כתב השבו"י [בעין יעקב] להוכיח דלעולם מה שמחללין השבת על חולה שיש בו סכנה - ה"מ שחלה מעצמו, אבל אם הכניס עצמו לסכנה או המאבד עצמו לדעת אין מחללין עליו את השבת אף על פי שדין הוא להצילו. ומשו"ה קאתי הגמ' לדייק דהוא הלל, כיון דעשאו דהוה צמא לתורה, מחללין עליו את השבת - וראוי זה לחלל עליו, אף על פי שאחרים בכה"ג אין מחללין עליהם את השבת.

אולם נראה דאין זה נכון, דאפילו נאמר במאבד עצמו לדעת - דכיון שהביא עליו בידים סכנה זו ומדעתו - אפשר דאין מחללין עליו את השבת. מ"מ בגוונא כה"ג של הלל, דהיינו שאדם לא רצה להרוג ולאבד עצמו, אלא היה רצון לעשות דבר מסוים, ובעשיית דבר זה נכנס נמי לסכנה ולא חשש אותו אחד לסכנה - א"כ אה"נ דנתבע הוא למה נכנס לזה, מ"מ אמאי אין מצילין אותו ואין מחללין עליו השבת, דרק לא חישב לסכנה מרוב רצונו לאותו דבר. וא"כ המכניס עצמו לסכנה מסברא, נראה דמחללין עליו השבת.

ספרי יהודה טאוב

תוכן העניינים